כתיבה אישית על הורות, חינוך, התבגרות והדברים שבאמת חשובים בגידול ילדים.
לפני כמה ימים הלכנו לסופרלנד. עליתי עם הבנות שלי ועם עילאי האחיין שלי על הקרון האדום של הגלגל הענק. לא ידענו כמה סיבובים יהיו, מתי הגלגל יעצור ואיפה בדיוק נשהה בכל פעם.
כשעצרנו למטה, ב"דאון", הילדים מיד שאלו מתי עולים. כשעצרנו למעלה, בשיא, הם כבר שאלו מתי יורדים.
במפגש אתמול בקליניקה, נערה סיפרה לי על ימי "דאון" שהיא חווה. היא הייתה מתוסכלת כי לא ידעה להצביע על המקור המדויק של התחושה. בתהליכים כאלה, אני תמיד שולח יד מרגיעה אל הקול הפנימי שלי שרוצה "להושיע" ולפתור הכל מהר. במקום זה, אני מתרגל את המהות של פשוט להיות שם.
להעלים לה את הדאון יהיה מעשה נבזי ושקרי. זה כמו לתת ממתק לילד שבוכה כי כואב לו – זה משכיח את הכאב לרגע, אבל לא מטפל בו.
שיתפתי אותה שגם אני חווה דאונים, ושגם אני לא תמיד יודע מאיפה הם מגיעים. תרגלנו יחד מחשבה שמחבקת את המקום הזה. חיפשנו את הדברים היפים שניתן לראות דווקא כשהקרון האדום נמצא למטה, בתחתית של הגלגל.
צריך ללמוד להכיר ולאהוב גם את המקום הזה, הרי נחזור אליו שוב ושוב בחיים. כשיש הזדהות, שיתוף ומבט מאמין – מגיעה הקלה גדולה.
ובאשר לילדים בגלגל הענק? אמרתי להם שאני לא יודע כמה זמן נהיה למטה, וזה בדיוק חלק מהכיף.
