כתיבה אישית על הורות, חינוך, התבגרות והדברים שבאמת חשובים בגידול ילדים.
במסע שלי בין בתי הספר, אל תוך נימי המשפחות, אני פוגש לא פעם אי-אמון, תסכול וייאוש. זכיתי לצאת מעבר ל"איי החינוך האלטרנטיבי" אל תוך "ערי החינוך הממלכתי", ואני פוגש שם מציאות מרגשת: מנהלות ומחנכים שקשורים לשליחות בכל נימי נפשם, וילדים שהמסגרת הציבורית עושה להם טוב.
חשוב לומר: "פרטי" זה לא בהכרח טוב יותר, ו"ציבורי" זה לא תמיד "החומה" של פינק פלויד. אנחנו בעיצומו של מסע אל עבר החינוך הנכון לכל ילד, ואין אמת אחת.
הורים רבים נושאים את הצלקות של התלמידים שהם היו פעם. כשאני כותב "החומה", אני מתכוון למטרות העל של בתי הספר שכמעט לא השתנו ב-200 השנים האחרונות. אבל בשטח, החומה הזו מתחילה להתפורר.
השינוי כבר כאן:
הורים, יש לי מסר חשוב: אם בחרתם בחינוך הממלכתי – קחו אחריות ותנו אמון. אי אפשר להיכנס ל"פיצה דומינוס" ולדרוש "המבורגר כפול". המערכת בדרך לשינוי, אבל היא זקוקה לכם כשותפים, לא כמבקרים מהצד.
העולם סביבנו השתנה מקצה לקצה: האבהות אחרת, התקשורת עברה לאימוג'ים, והטכנולוגיה רצה קדימה. נכון, מערכת החינוך עדיין תקועה לא פעם במדידת "תפוקת ציונים" של מפעל ייצור, אבל הזרעים למהפכה כבר נשתלו.
לפני ש"שופכים את התינוק עם המים", כדאי לזכור: המדענים, המוזיקאים, הרופאים וגם רוג'ר ווטרס בעצמו – כולם תוצרים של אותם בתי ספר "עתיקים".
אנחנו, ילדים, הורים ומחנכים, נמצאים יחד בספינה המאתגרת והיפה הזו. אם נדע לתת אמון ומרחב צמיחה, הילדים שלנו יפרחו באור רגוע בהרבה. וכמו שאני תמיד אומר: אין חזק כמו הבית.
