בלוג המסע שלי

תובנות וחוויות מהמסע של יהונתן דורון

חכמת הפרינס וחשיבותה של ההפסקה

פעם, קראתי ראיון עם אריק קלפטון בו הוא נשאל:

"אז אריק, תגיד, איך זה להיות הגיטריסט הטוב בעולם?"

ואריק קלפטון מיד ענה: "למה אתה שואל אותי את השאלה הזאת?! לך ושאל את פרינס!"

ומאז אותו ראיון התחלתי לשמוע יותר את המוזיקה של פרינס.

לפחות כאח הבכור לגיטריסט הטוב לכל הפחות בישראל כולה,

רציתי להבין יותר את האמירה הזו של קלפטון מאותו הראיון.

זה לקח כמה שנים טובות של האזנות חוזרות וחוזרות, אבל בסוף הבנתי.

פרינס יודע את חשיבותה וכוחה של ההפסקה. של העצירה.

אם תיגשו עכשיו ותאזינו לשיר אולי הכי מפורסם של פרינס שנקרא בעברית צחה – "גשם סגול", ותגיעו לחלק של סולו הגיטרה המופתי, אתם תשמעו שפרינס מנגן ומפסיק. מנגן עוד קצת ומפסיק. עוד קצת ושוב מפסיק.

ואולי הוא יצר כאן את סולו הגיטרה היפה בעולם. והוא כזה דווקא בגלל שיש בו את כל שלל ההפסקות והשתיקות של הגיטרה לכל אורכו. ההפסקה היא זו שמעניקה לסולו הזה עוצמה.

באימוני הקרטה שלי עם הסנסאי אורי אלישר, אני מגלה על עצמי שכנראה שמגיל קטן השתרשה אצלי תובנה שגויה ש"טוב = מהר".

באימון, כשאני נדרש לעשות קאטה טוב (מילה יפנית מתחום אומנויות הלחימה שמתארת סדרת תנועות קבועה מראש המבוצעת כנגד יריב מדומה), אני עושה אותה מהר. והמהר הזה שלי הוא לא טוב. הוא לא נראה טוב. הוא לא עובד טוב.

אני צריך לדעת לקבל את מי שאני, כיותר נמר טיגריס כבד מאשר לאמור.

פתאום להפנים ולשנות תפיסה עמוקה כזאת, בגיל 42 זה עניין.

דרך הקרטה אני לומד יותר את עוצמתה וחשיבותה של ההפסקה. העצירה תוך כדי תנועה. כמה שההפסקה נותנת כוח ועוצמה לתנועה שתגיע אחריה.

ואני הולך ומטמיע את התובנה הזו בחיי. לנגן את חיי כמו פרינס, עם הפסקות. עם עצירות חכמות תוך כדי תנועה.

בעולם שלנו, בצד המערבי, יש בוז לעצירה, להפסקה.

השיטה כאן רוצה שנישחק, נתכלה מהר, נזדכה על חיינו ונפנה את מקומנו לדבר הבא. גם במשפחה, התורה כולה מתחילה ביכולת שלנו כהורים לעצור. (זוכרים את דבריו של שלמה המלך באשר ליחסים עם בנו?… "רק אם נאט, נביט, נשים לב לפרטים – נגיע לארץ חדשה"…)

הילדים שלנו. הנוער שלנו. הם רק כמהים שנעצור. נפסיק. נביט. נשים לב לפרטים. ננגן את חיינו לאט יותר. עם עצירות חכמות.

המופע של ילדי הירח


זה אחד הימים הכי מרגשים של חיי. עם כל אחד ואחת באלבום הזה יש לי מסע משמעותי. יש כאן כאלו שאני מכיר מאז שהיו בכיתה א-ב. אולי בעצם האלבום הזה הוא מעין תירוץ בשבילי בכדי ליצור ולהיות איתם שוב בעשייה קרובה ובקשר קרוב. אבל מה שבטוח הוא שמדאיג אותי מאוד שהכאב הזה של הילדות והנעורים לא הלך וקטן בעולמנו עם השנים, אלא הלך וגדל. והרגשתי שאני רוצה לחזור לשירים של אביב, השירים שגידלו אותי והתבגרתי דרכם, ולחבר אליהם את בני הנוער שלי. הצטמררתי מהתוצאה הסופית.
האלבום הזה יצא הרבה יותר יפה ושלם ממה שחלמתי שיהיה כשיצאתי לדרך איתו.
אני רוצה להגיד תודה גדולה לתומר צדקיהו חברי הכה אהוב, על הלב שאתה, על כל הטוב שהענקת לילדים ולי כאן באלבום הזה.
תודה לערן מיטלמן שאני עדיין רחוק מלעכל את גודל הכבוד והזכות שהענקת לילדים ולי.
תודה לאלדד ציטרין האחד והיחיד, כשגאונות ולב הולכים יחד – זה כבר פלא תבל.
תודה כה גדולה לאחי האהוב, יהל, שעטף ונתן כאן כל כך הרבה גיטרות ואהבה כמו שרק הוא יכול.
תודה ליונתן יעקובי שהיה לי לכתף, לב, ראש וחבר אמת בטיול הזה. ואיזה מיקסים. ואיזה מאסטרינג. אחד בדור אתה.
תודה לאלעד ואביב מאולפני ״גל קול״, האלבום הזה הוא גם כל כך בזכותכם.
תודה לאורן רונן הכה מדהים מדיגיסטייג׳ האלופים – אוהב אותך! אוהב אתכם!
תודה לילדים האהובים שלי על כל שניה של יחד
תודה לאביב על השירים וההשראה
ומזל טוב גדול ליום ההולדת שחל ממש היום
תודה על אור הירח שמלווה אותי מגיל 14
עכשיו לאלבום הזה יש את המסע שלו בעולם😍🎧🌈

🎉🌒✌🏻
יהונתן

ילדי הירח – האלבום

ילדי הירח – האלבום היה לי חלום, לאסוף ולחבר חניכים וחניכות שלי, מכל מקום בו חינכתי, הדרכתי וניהלתי לאורך 20 השנים האחרונות וליצור יחד משהו משותף.

החלום הזה ישב על מדף הלב שלי זמן רב, וכשיצא לאור הספר החדש שלי, ״ילדי הירח״ -הבנתי שהנה, זה הולך לקרות.

רציתי לברוא כאן דיאלוג בין הנעורים שלי לשלהם/ן.

החלטתי לקחת את השירים שגדלתי עליהם ודרכם, ולתת לכל אחד ואחת מחניכיי שיר אחד מתוך הרפרטואר של זה שבזכות יצירתו, יצאתי אז מהבית כנער לפנימייה – אביב גפן.

אני מרגיש שיש חשיבות עליונה להציף כאן שירים שכל כך חסרים כאן היום. שירים שמדברים את מה שעובר על ילדים, על בני נוער, ולהגיש אותם ישירות מפיהם של בני הנוער עצמם.

באלבום יהיו 11 שירים של אביב, בביצועם של בני הנוער שגדלו וגדלתי איתם לאורך השנים.

לכל אחד ואחת הסיפור שלו ושלה, עם החיים, עם הנעורים ואיתי.

אני לא מוצא את המילים לתאר לכם איך הרגשתי כשנפגשנו לראשונה באולפן, כשהמכנה המשותף הוא שכולם ילדיי הנצחיים.

התבוננתי בהם מהצד, וראיתי בהתרגשות איך כל אחד ואחת גדלו להיות פנס בודד בתוך רחוב האהבה של העולם.

החלטתי שאת האלבום נקליט באלבום בו הקליט אביב את אלבומיו הראשונים, אולפני ״גל קול״.

הקלטות ראשונות החלו בשבוע שחלף. האלבום עתיד לצאת בחורף הקרוב,ויהיו בעקבותיו עוד בשורות והפתעות טובות.

שיא הרגש זה כאן.

🌔
♥️

יהונתן

יהונתן ויהל דורון – "הצד הטוב של הכוכב"

יהונתן ויהל דורון במופע מיוחד – "בצד הטוב של הכוכב"

מסע מופלא של שני אחים בין תל אביב, מדבר, הודו, פנימייה ושירים.

האחים יהונתן ויהל דורון (מהצמד "גיא ויהל) בהרצאה מיוחדת על חינוך, מוזיקה חלומות וילדות, אבהות וגבריות חדשה, וכמובן – יחסי אחים.

איש החינוך, המוזקאי, הסופר ומרצה TED העולמית – יהונתן דורון,
והמוזיקאי הזמר היוצר והסופר – יהל דורון, מתאחדים  להרצאה שהיא למעשה מופע משותף ויחיד מסוגו בנוף.

המופע משלב את סיפור חייהם הייחודי לצד תכנים העוסקים בחינוך, הורות וילדים, שזורה במוזיקה מקורית וביצועים מיוחדים.
המופע מלווה בסרטונים וקטעי ארכיון נדירים, גיטרות, רגעי חסד וכאב, ריפוי וחמלה, ונהרות נהרות של אהבה.,

הגיבור הכובש את יצרו

אני והוא.

הוא ואני.

וחשבתי לעצמי:״כמה טוב שיש את חג פורים,ואפשר לחגוג את מי שאנחנו לא ממש,או מי שחלמנו קצת להיות…״

והנה,אני והוא.

.ביום יום ,במסגרת החינוכית שאני מנהל,

אני יותר ״קפטן אמריקה״ והוא יותר ״הענק הירוק״.

אני זה שרודף אחריו עם ״מגן״ דמיוני שיכול לספוג הכל, ולוחש/זועק לו – ״תבחר בטוב! ׳אל תהפוך ל״ירוק״!׳

לפניי כמה ימים, לקחתי החלטה של מנהל, החלטה שפגעה בו.

ותוך שניות מצאתי את עצמי רץ אחריו במדשאות,

אבל במקום לאיים עליו, הצעתי לו שנשב ונדבר על איזה ספסל שהוא יבחר. הוא נעצר, הצביע על ספסל והתיישבנו.

״אז מה כל כך הכעיס ופגע בך בהחלטה שלי?״, שאלתי.

והוא הסביר את עצמו נפלא.

הבטתי לו בעיניים ואמרתי לו :״אתה צודק.אני טעיתי.בוא נחזור ואני אתקן את הטעות שעשיתי.״

הוא פתח עיניים גדולות, כמו של תינוק שיצא זה עתה לאוויר העולם ומביט על הכל בחשדנות מהולה בפליאה עצומה.

״אבל אתה המנהל שלי! אתה מבוגר!

איך יכול להיות שאני צודק?!״ אמר לי בתמיהה גמורה.

״מבוגרים אינם אלים, ילד שלי.

מנהלים אינם אלים גם כן.

אני גם בא ללמוד ,מכם הילדים, בכל בוקר.

אם אני אשתמש בכוח שלי כ״כמבוגר הצודק והנוקשה״,

אז אפסיד את השיעורים שאתם באים ללמד אותי בכל יום״,עניתי לו.

התחבקנו וחזרנו פנימה.

גם בי יש ענק ירוק,

(ובטח שלידו אני במידות מושלמות לגילום הענק☺️)

כל החיים הם מסע של למידה בשליטה ,

על הצד הכוחני והאפל והפגוע שלנו.

גם אני צריך לפעמים ״קפטן אמריקה״ כזה,

שיריץ אותי במדשאות,

וילחש /יצעק באוזניי: ״תבחר בטוב!אל תהפוך לירוק!״

עוגייה של אושר

"אבל אחי, למה סטאלון ממשיך לעשות סרטים אם הם כאלה

כושלים?" שאלתי את יהל אחי לפני כמה חודשים, כשיצאנו

מעוד סרט של סילבסטר סטאלון, הרמבו והרוקי הבלתי מעורער של

ילדותנו היחפה.

"כדי שיהיה לו בשביל מה לקום בבוקר," ענה יהל.

"ולמה הזמר הזה (שלא אזכיר כאן את שמו) ממשיך להופיע ולשיר

אם הוא כבר לא נשמע טוב ואפילו מזייף?" הוספתי ושאלתי.

"כדי שיהיה לו בשביל מה לקום בבוקר," חתם אחי בשנית.

לאחרונה קראתי את הספר "איקיגאי — הסוד היפני לחיים ארוכים

ומאושרים", שכתבו הקטור גרסיה ופרנססק מיראייס. הם הגיעו עד

לכפר קטן באי אוקינאווה שביפן, שרבים מתושביו בני יותר ממאה,

ונחשפו לסודות המקומיים. טוב, לפחות התחלתי ללמוד את אמנות

הלחימה — וויצ'י ריו — של אנשי האי. אבל איפה לעזאזל בחיי חבוי

אותו אושר יפני?!

כל כך חיכיתי שבנטפליקס כבר ישדרו את המופע המיוחד של

ברוס ספרינגסטין בברודווי, זה שהוא מופיע בו לבדו על הבמה, מלווה

את עצמו בגיטרה ובפסנתר ושוזר את סיפור חייו בין השירים. וכשזה

קרה הדלקתי נרות בכל הבית, מזגתי לעצמי כוסית וויסקי ולידה

צלוחית בוטנים קטנה, והתיישבתי לגמוע הכול. אבל ברוס, לעזאזל,

ברוס ספרינגסטין בכבודו ובעצמו, לא נראה לי בכלל כמישהו שקרא

את "איקיגאי". הוא נראה לי עייף ובעיקר עצוב. "אף פעם לא עבדתי

חמישה ימים בשבוע עד עכשיו, ואני לא אוהב את זה," אמר לקהל,

שצחק בתגובה. הם כנראה יודעים על מה הוא מדבר.

התרוצצתי עד היום אחר ענקי הילדות והנעורים שלי, חיבקתי

אותם וחיפשתי את ניצוץ האושר היפני הזה בעיניהם. אבל התקשיתי

למצוא, מודה. רובם נראים עייפים ומותשים מהמרוץ הזה. אולי כי הם

לא יפנים באמת?

אחרי שסיימתי לקרוא עוד כמה ספרים על החוכמה היפנית, פתחתי

את הספר לזכר סבי ז"ל, שלמה דורון. הספר הופק אחרי לכתו וחלקו

הראשון מביא את תולדותיו כפי שהוא עצמו סיכם וחיבר זיכרון ועוד

זיכרון, וקרא לקובץ הזה "רסיסים". אז מה, סבא, שאלתי אותו בתוכי,

אני צריך לחפש אחר הרסיסים, נכון?

לאביתר בנאי המופלא והאהוב עלי מאוד יש שיר שנקרא "אלף

אנשים". שיר כואב ואמיץ, שהנה קצת ממילותיו:

"אלף אנשים מסתכלים עלי מהמראה.

אני נותן הכול, לפני הסוף מתעייף.

לבד מול הסל קולע שלשות,

מדמיין את הקהל מריע, רץ ליציע…"

אביתר סיפר בהזדמנות שהשיר מדבר על הצורך הזה באלף אנשים

כדי לחוות את "אורגזמת האושר" הרגעית הזאת שממלאת ומספקת את

לבו. כלומר, 900 לא יספיקו כאן. גם לא 999 . צריך הרי פרגולה למטה,

פרגולה למעלה + סושי כשר בשערי החסד. האינסוף המבהיל הזה של

השאיפות שלנו מעצמנו ומהחיים.

אז כשצביקה, השומר בגן של אמלי הקטנה שלי, נתן לי צ'פחה על

הכתף ואמר לי "שיהיה לך בהצלחה בהרצאה בבית ציוני אמריקה",

עניתי לו, "צביקה, אתה בטח מתכוון שאני איהנה מזה, כי להצליח כבר

הצלחתי."

צביקה הרים את גבותיו הלבנות עד למרומי מצחו בפליאה על

הדיפת הברכה שלו.

"צביקה, מה עושה אותך מאושר?" שאלתי.

"לקרוא ספרים!" ענה בהתלהבות.

"ואני יודע ממך שכל יום אתה קורא ספרים כאן בגן, והרבה."

"נכון! וזה כיף גדול שזכיתי לעבוד בעבודה שמאפשרת לי את זה! אגב,

קראת את הספר האחרון של ראש השב"כ ההוא שהמלצתי לך עליו?"

"אתה מבין, צביקה," אמרתי לו, "כנראה סבא שלי צדק. האושר נמצא

ברסיסים של חיינו. אני מאמין שהדבר הכי חשוב הוא שכמו סילבסטר

סטאלון, יהיה לנו בשביל מה לקום בבוקר. זו ההצלחה. איזו אהבה גדולה

שמרעידה אותנו מבפנים ולא תלויה בסך ההכנסות או במספר הכיסאות

התפוסים באולם ובקהל המביט בנו. אנשים שאומרים לי 'שיהיה לך

בהצלחה', בעצם מתכוונים לומר, 'שתתפרסם, אמן!' אבל פרסום הוא רק

פרסום, וזו טעות לתלות בו את ה"הצלחה" שאנחנו מבקשים לעצמנו.

אחרת, כשיגיעו אלף האנשים ל'מראָה', לא נסתפק בהם. נגיד לעצמנו

שהצלחנו רק אם יגיעו 100,000 איש. אתה מבין אותי?" עצרתי לנשום.

"יהונתן, הכול בסדר?" שאל צביקה והנחית את הגבות חזרה למסלולן.

"כן כן, אני עדיין בברודווי, סלח לי," עניתי ומיהרתי לרכב.

"ברודווי??? אמרתי לך שאתה איש מיוחד ותגיע הכי רחוק שאפשר!"

עוד שמעתי את צביקה זועק לעברי.

חזרתי הביתה, ובדיוק יהל התקשר אלי ושאל אם יוכל להחזיר לי עכשיו

את הגיטרה שהשאלתי לו להופעה שלו ושל גיא, שלבטח היתה מדהימה.

"בא לך קפה?" שאלתי בנימוס יפני שאימצתי לעצמי לאחרונה.

"יאללה!" ענה בנימה של יפני מאושר.

יהל הגיע ובידו שקית עוגיות מקופלת, שכבר היתה פתוחה. הכנתי

לנו את הקפה ממכונת האושר של חיי, הודות לקלוּני ונספרסו האלוהיים.

ישבנו ודיברנו, כבר איני זוכר על מה. בטח היו שם גם אהבה, הצלחה,

פרסום, אמונה, גיטרות, אפקטים ויפנים. לקחתי ביס מהעוגייה ורסיסים

ממנה נפלו והתרסקו ברכּוּת לכוס הקפה שלי. הבטתי באחי, וכל הרסיסים

שבי התאחו לאושר שלם וגדול.