כוכבאים במרפסת: על חלליות ורודות ומהפכת החינוך שמעבר לעננים

הבנות ולני כבר נרדמו, שירן יצאה עם חברה לראות את הסרט החדש ״שבע ברכות״, ואני זיפזפתי לי על עננים בין הקשת אל הרשת, כשהבית עטוף בשקט של פוסט-חגים. פתאום, רעש מכני אדיר הקפיץ אותי מהספה. מהחלון של הדלת ראיתי הבהובים משונים – אורות זהובים וסגולים שצבעו את קירות הסלון בגוונים שלא מהעולם הזה.

ניגשתי לפתוח את הדלת וכשפתחתי – ראיתי שנחתה לנו חללית ורודה ממש שם, במרפסת, עם אורות מהבהבים בזהב וסגול. לפתע דלת החללית נפתחה בסיס עדין, וממנה יצאה אישה חמושה בחיוך רחב, כזה שגורם לך להרגיש שאתה מכיר אותה שנים.

״היי, אני ויק, המחנכת של כיתה ג׳4… סליחה שהפרעתי לך בשעה כזאת! ממש מתנצלת! אוי! ואיך שהתרסקתי כאן במרפסת… מזל שלא עשיתי נזק של ממש…״

היא אמרה בעודה לוקחת לידיה את המטאטא שבמרפסת והחלה להבריש ולנקות את הריצפה במרץ. "אין, הבטחתי לעצמי שכל יום שלישי אני קמה מהספה, נפרדת קצת מהנטפליקס, יוצאת מאיזור הנוחות שלי – ויוצאת לחפש ולגלות כוכבים שעוד לא הייתי בהם! שנים יש דיבור אצלנו בכוכב על הכדור שלכם ועל תל אביב, והנה!! אתה גר ממש ליד פארק הירקון!! נחתתי נכון!״

אספרסו בלי סוכר (כי החיים כבר מתוקים)

הייתי המום. ניסיתי לחשוב על שאלה מדויקת, אבל היו לי יותר מדי שאלות מדויקות בראשי. למזלי היא המשיכה לדבר, בקצב של מישהי שרגילה לנהל כיתה של שלושים ילדים, גם אם הם מכוכב אחר.

״אני רואה מהחלון שבמטבח שלכם יש מכונה של נספרסו, אפשר לבקש אספרסו לפני שאמריא בחזרה?״ נדהם מהישירות והעוז (אולי חוצפה גלקטית?), ניגשתי להכין את הקפה. לא הזמנתי אותה פנימה, כי חששתי שתעיר את לני והבנות.

• ״כמה סוכר?״ שאלתי מהמטבח.
• ״לא, לא, בלי סוכר,״ היא חתמה. ״אנחנו כבר אלפי שנים נטולי סוכר בכוכב שלנו. גילינו שהחיים לא זקוקים להמתקה נוספת. הם מתוקים מספיק כפי שהם, אם רק יודעים להסתכל עליהם נכון.״

הגשתי לה את כוס האספרסו ושאלתי בתמיהה: ״אז רגע, אמרת שאת המחנכת של כיתה ג׳4 ?!״ היא לגמה וחייכה. ״וואוו! טעם ממש זהה לנספרסו שלנו בכוכב 'פסטל'. אני ממהרת כי מחר חוזרים לשגרה אחרי החגים!!!״

המרדף אחרי הנוסחה המושלמת

שאלתי אותה על החגים שלהם, והיא סיפרה על "חג הפרחים", שבו כל אחד מטפח ערוגה משלו ומלמד את השאר על היופי הייחודי שבה. ואז שאלתי את שאלת המיליון: ״תגידי, גם אצלכם בכוכב מתלוננים על מערכת החינוך?״

״אה, כבר אלפי שנים שלא,״ ענתה בפשטות, וגוללה בפניי את ההיסטוריה של כוכב פסטל:

1. שלב הכפייה: ניסינו להחליט בשביל הילדים – הייתה ביקורת אדירה.
2. שלב החופש המוחלט: נתנו להם לבחור הכל – הייתה ביקורת אדירה.
3. שלב הליבה והבחירה: ערבבנו בין חובה לרצון – הייתה ביקורת אדירה.
4. שלב הפרויקטים: עבדנו בקבוצות על חקר – ושוב, הייתה ביקורת אדירה.

---

המשל של ג'ים ותפוח האדמה הלוהט

״אז מה עשיתם?״ שאלתי, חסר סבלנות. ויק תיארה לי אסיפה גדולה שכינס ג'ים, מלך הכוכב. הוא הצית מדורה, שלף ממנה תפוח אדמה לוהט וזרק אותו להורה, שזרק אותו למורה, שזרק אותו לאמא – עד שכל הידיים היו אדומות וחבולות.

ג׳ים דפק את מקלו באדמה 3 פעמים ואמר:

״אנשים מדברים יותר מכל דבר אחר שהם יעשו. ואם ניתן להעביר ביקורת – הרי שזהו הגורמה של היצורים המדברים! אבל חינוך אינו תפוח אדמה לוהט. חינוך הוא הנחלת האהבה והמופת שבבריאה. הורים – חדלו מלבקר. מורים – חדלו מלהיות קורבנות. בואו נבחר בדרך של יחד.״

הם נכנסו לאוהל, בכו מהתרגשות, והחליטו על שינוי טרמינולוגי ששינה את פני הכוכב. הם מחקו את המושג ״חינוך״ מהלקסיקון.

ממורים ל"כוכבאים"

ויק ביקשה קצת שמן זית (כתית מעולה, של רמי לוי) כדי לתדלק את החללית. בזמן שתדלקה וליטפה את החתול שלי, שאלתי אותה מה הם החליטו שם באוהל.

״החלטנו להיות כוכבאים," היא חייכה. ״אנחנו לא מחנכים, אנחנו עסוקים בלראות בכל ׳הגלקסיה האישית׳ של כל ילד את הכוכבים שלו ושבו. עוזרים לילדים למצוא עוד ועוד כוכבים, וגם הילדים עוזרים לנו למצוא את שלנו.״

״וואוו. רגע רגע, ואיך נראה יום כזה אצלכם בבית הספר??״ שאלתי בהתרגשות אדירה.

״יו ממי!!! איזה סרט!!! איזה סרט!!!״ צעקה שירן כשסגרה את דלת הבית וחזרה מהקולנוע. האורות הסגולים והחללית הורודה נמוגו בבת אחת, ואני מצאתי את עצמי מתעורר על הספה, עם המילים של ויק מהדהדות לי בלב: אולי גם לנו הגיע הזמן להפסיק לזרוק תפוחי אדמה, ולהתחיל להיות כוכבאים.

עוד לא אבדה תקוותנו: השורשים היהודיים החבויים של גיבורי העל

כשהנאצים עלו לשלטון בגרמניה, והחלו להתרחש בעולם זוועות שהמוח והלב האנושי לא יכלו להכיל – היהודים המהגרים בארצות הברית חשו את האדמה רועדת. הם רצו לחזק את הרוח והתקווה בעם היהודי, ובכלל, להזכיר לכל האנשים שליבם נמצא בצד הטוב של הכוכב, שיש מי שנלחם עבורם.

היות ולא היה ליהודים צבא באותן שנים, הנשק היחיד שעמד לרשותם היה הדמיון, הדיו והנייר. האמנים המהגרים היהודים – ג׳רי סיגל וג׳ו שוסטר – החליטו ליצור דמות שתוכל לזרוע תקווה אל מול כוחות הרשע של היטלר. הם בראו את ״סופרמן״. מעניין לדעת שלפני המלחמה, סופרמן היה בכלל דמות של נבל קירח עם כרס, מעין גרסה מוקדמת ל"אדם העליון" (Übermensch) הניטשיאני, אבל ברגע שהנאצים עלו לשלטון, היוצרים היהודים עשו לו "גיור" רעיוני והפכו אותו למגן החלשים.

קאל-אל: קול האל בתוך הגלות

סופרמן נקרא בשמו המקורי ״קאל-אל״ (בעברית: קול-אל), והמיתולוגיה שלו יונקת ישירות מסיפורו של משה רבנו: תינוק שמונח בתיבה (חללית) ונשלח על ידי הוריו למקום מבטחים כדי לשרוד חורבן. הוא מושפע גם מהגולם מפראג – כוח פיזי אדיר שנועד להגן על הקהילה.

אבל סופרמן הוא קודם כל מהגר. כמו יהודי בגולה, הוא מחליף את שמו (לקלארק קנט), מרכיב משקפיים כדי להיטמע, אך תמיד חש זרות ותמיד חשוף לביקורת. שימו לב שסופרמן תמיד רדוף; בני האדם עורכים נגדו הפגנות, ממש כמו נגד היהודים היום – עם הגרפיטי, הונדליזם והפוגרמים המודרניים. לוקחים אותו לבית משפט בטענה שבדרכו להציל את העולם הוא גורם לנזק אגבי. זוהי המראה של הקיום היהודי: גם כשאתה מנסה להביא אור, תמיד ימצאו דרך להאשים אותך בחושך.

באטמן: "גם כי אלך בגיא צלמות"

באותן שנים, ביל פינגר ובוב קיין – גם הם אמנים יהודים מהגרים – בוראים את דמותו של ״באטמן״. בבסיס הדמות עומד הפסוק: ״גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע״. ילד שראה את שני הוריו נרצחים מול עיניו בסמטה אפלה, ומחליט לנצח את החושך כיהודה המכבי המודרני. הוא מנחיל בחייו ובמעשיו את המהות של ״והעיקר לא לפחד כלל״.

ברוס ויין, האדם שמתחת למסכה, הוא דמות של עושה חסדים, פילנתרופ שדואג בכל מאודו ליתומים – אולי כתיקון ליתמות שלו עצמו. וגם באטמן, בדיוק כמו היהודי ההיסטורי, רדוף ללא הרף. ישנם רבים המאשימים אותו שהוא בכלל השטן, התגלמות הרע בעולם, פורע חוק מסוכן.

קפטן אמריקה והמהפכה של סטן לי

ג׳ו סיימון וג׳ק קירבי (שנולד כג'ייקוב קורצברג), בראו את קפטן אמריקה במטרה ברורה: לחזק ולעודד את אמריקה להתערב במלחמת העולם השנייה, להציל את העם היהודי ולהיאבק בנאצים. על השער של הגיליון הראשון, עוד לפני שארה"ב נכנסה למלחמה, קפטן אמריקה נראה מכה את היטלר בפרצוף.

בהמשך הגיע סטן לי (סטנלי ליבר), יוצר העל היהודי, שהמשיך את המורשת וברא לנו את ספיידרמן, הענק הירוק, הפנתר השחור והאקס-מן (שהם מטאפורה ישירה לרדיפת מיעוטים). כולם חזקים, חכמים, גיבורים – וכולם, ללא יוצא מן הכלל, רדופים.

בדייט הראשון או השני של סופרמן עם לויס ליין, היא שואלת אותו בסקרנות: ״אבל תגיד לי, מה זו ה-S הזו שעל החליפה שלך?!״. וסופרמן עונה לה תשובה שמסכמת את כל ההיסטוריה שלנו: ״זו לא S. מהמקום שאני בא ממנו, משמעות הסמל הזה היא ׳תקווה׳.״

אולי זה השיעור הכי גדול של גיבורי העל היהודים: גם כשמנסים למחוק את הזהות שלך, הסמל שאתה נושא על החזה הוא תמיד הבטחה לעתיד טוב יותר.

בלט או קארטה? השאלה שכל אבא מפחד לשאול

לפני 35 שנה, ישב שלמה ארצי על מדרגות ביתו ב-01:00 בלילה. השקט של תל אביב עטף אותו, אבל בפנים הכל רעש. הוא חיכה לביתו הבכורה, שירי, שיצאה למסיבה ולא חזרה בחצות – השעה עליה סיכמו.

פלאפונים? עוד לא היו בנמצא. רק טלפון ציבורי רחוק ואולי אמונה שיהיה בסדר. ושלמה האב חיכה וחיכה. מה עושה אבא שכותב שירים בעת חרדה? הוא מתרגם את הפחד למילים. הוא הוציא דף ועפרון, וכתב את השיר ״טלפני טלפני״ המופתי. בשיר, מעבר לתפילה לקבל אות חיים כדי שיוכל לנשום, הוא מעז להודות בקושי האבהי: ״גם אמך די דואגת, תדעי״. הוא תוהה שם בקול רם מה הוא העניק לה ב-16 השנים שחלפו, איזו צידה לדרך הוא שם לה בתרמיל.

אבל משפט אחד מהדהד בי יותר מכל, משפט ששורט את הלב בכל פעם מחדש: ״שמרי על עצמך מפני בני האדם.״

הקב"ט המשפחתי מול המציאות

המשפט הזה מהדהד בי כי הוא טומן בתוכו את האמת הכואבת: כאבא, אתה אמור להיות ״הקב״ט״ של המשפחה שלך. האחריות על הביטחון, על ההגנה, על הידיעה ששום רע לא יפגע בהם, מונחת על הכתפיים שלך. אבל כאן בשיר, יש הבנה עמוקה ומפכחת שאנחנו לא יכולים באמת לשמור על ילדינו במאת האחוזים. זו תובנה שלנו כהורים כואב מנשוא להשלים עימה.

ועל כן הוא כותב: ״שמרי על עצמך״, ולא ״אני אשמור עליך״. הוא מעביר לה את האחריות, כי הוא יודע ששם, בחוץ, הוא לא נמצא. והוא מודה בכנות גברית חשופה: ״מבפנים יהיה לי קשה, מבחוץ לא אראה שום דבר.״

מתוקף התחום שלי, אני נחשף על בסיס יומי למעשי זוועות שעוברים על ילדים וילדות. אני רואה את הסדקים, אני שומע את הצעקות השקטות. וכשבתי הבכורה מישל, כיכבה לה על הבמה, שרה ורקדה במופע סוף השנה של חוג הבלט – הלב שלי החסיר פעימה. אני ושירן הבטנו אחד בשני, בעיניים מלאות בנהרות גאווה עשויה דמעות, והבטתי בבתי שחייכה אלי.

הדילמה: נינג'ה או שלגייה?

באותו רגע עלתה בי שוב ״האנה״, הגיבורה מהסרט ההוא, על נערה שאביה חינך אותה להיות לוחמת מצטיינת כדי שתשרוד בעולם אכזרי. ו״האנה״ הזו שואלת אותי שאלה כואבת וחשובה: האם בעולמנו, ב-250 השקלים שיש בכיסי מדי חודש, עליי לחזק את ילדתי כרקדנית בלט וזמרת רגישה? או שמא עליי להפוך את הכסף הזה לשיעורי הגנה עצמית, לחזק אותה כלוחמת שתדע לנטרל את הנורא שיבוא?

האם יש מקום בעולמנו לנאיביות ותום? האם אמונה בבני אדם היא מותרות שאיננו יכולים להרשות לעצמנו יותר? כאבא, כקב״ט המשפחתי, האם עליי למנוע את הדרור – הקדוש לתפיסתי – לגבי הזכות המלאה של בתי לסלול לעצמה את הגדרת זהותה? האם מותר לי לקבוע במקומה אם היא תגדל כ״נינג׳ה״ או כ״שלגייה״?

הפחד מול החופש. הצורך להגן מול הצורך לתת להם לעוף. שירי ארצי, אגב, חזרה בריאה ושלמה ב-5:00 בבוקר. היא קיבלה חיבוק אבהי, חם ומודאג, וקיבלה שיר שנשאר איתנו לנצח. בסוף, אולי השיר הוא הדרך הכי טובה לשמור עליהם – לתת להם מילים שילוו אותם גם כשאנחנו לא שם.

באטגירל: כשספר הופך לעוגן בלב ים סוער

היום קיבלתי הודעה באינסטגרם מנערה בת 17, ששאלה אם היא יכולה לשוחח איתי או להיפגש איתי. בתוך עולם של סטוריליינים מהירים ותמונות חולפות, היה משהו במילים שלה שביקש עצירה. התקשרתי אליה, ובמשך דקות ארוכות הקשבתי למסע המפותל של חייה הצעירים.

היא שיתפה אותי בלי פילטרים. שיתפה על ניסיונות ההתאבדות, על התהומות שנפערו מתחת לרגליה, על הנשירה מבית הספר בחטיבה כשהמערכת כבר לא יכלה להכיל את הכאב שלה. היא סיפרה על הרגע בו ההורים, מתוך ייאוש ואהבה אינסופית, קיבלו החלטה קשה מנשוא לשלוח אותה למסגרת מיוחדת בחו"ל – רחוק מהבית, רחוק מהמוכר – שם אולי היא תוכל לקבל כוחות ותקווה ולהיוולד מחדש.

"אימא נתנה לי את הספר שלך"

"רגע לפני העלייה למטוס, אימא שלי נתנה לי את הספר שלך," היא אמרה לי בקול רועד. "עכשיו תשמע, אני כבר קראתי אותו. סוג של קראתי אותו…. אתה הגעת לתת הרצאה בבית הספר של אחי, ואימא שלי קנתה אחר כך את הספר, ואני ככה עלעלתי בו בבית. זה היה לפני שנתיים בערך. והספר הזה… אני לא יודעת אם התכוונת בכלל שבני נוער יקראו אותו, אבל הוא כל כך משמעותי עבורי! הוא שינה אותי ונתן לי כוחות! עכשיו חזרתי לארץ וידעתי שאני חייבת שתדע את זה! שאתה חייב לשמוע אותי! תדע שקראתי את הפרק 'לבחור להיות הבאטמן' כל כך הרבה פעמים… על הנערה שניסתה לקפוץ מהמגדל ואמרת לה ש'אין חושך מוחלט. תמיד יש שם כוכב'. הספר שלך… קשה לי להסביר לך מהו עבורי במילים…"

הקשבתי לה ורעדתי מהתרגשות. הידיעה שספר שכתבתי בחדר העבודה שלי הגיע לידיה של נערה בודדה בקצה השני של העולם, והפך למפה בתוך החושך שלה, טלטלה אותי. זו לא הפעם הראשונה שאני שומע את הטקסט הזה מבני נוער שנפגשו עם הספר "כל מה שילד צריך", וגם בזכות בני נוער שהעלו חלקים מהפרק על הבאטמן לסטורי ותייגו אותי מספר פעמים – החלטתי ליצור הרצאה עבורם עם אותו השם של הפרק שאליו הם כל כך מתחברים.

המחיר של החשיפה והאור שבקצה

וזה תמיד מרגש, ועוצמתי מאוד מאוד עבורי. מעין תחושת הצלחה של "תעביר את זה הלאה" בחיי. אני מאמין בכוח של שירים וספרים. הם לא רק דפים ומילים, הם יכולים לשנות, הם יכולים להיות ההבדל בין ייאוש לבחירה בחיים. החיים הם ים, והים לא תמיד רגוע. לא תמיד הכל נוצץ ומפואר אצלי כמו חלון הראווה של האינסטה והפייסלנד.

יש מחיר אישי פנימי לחשיפה ולשיתוף חוזר בנקודות האפלות מהילדות והנעורים שלי. כל פעם שאני מספר על הילד שהייתי, אני פותח מחדש את הפצעים כדי שמישהו אחר יוכל להחלים. אבל אין הרי חושך מוחלט. תמיד יש שם כוכב. וכשהכוכבים האלה, כמו הנערה הזו, מאירים אלי, הם מטעינים אותי בכוחות על חלל (תרתי משמע). הם מזכירים לי למה אני ממשיך לכתוב ולדבר.

"אתה חושב שאוכל לבחור להיות הבאטמן? שאהיה בסדר?", שאלה בסוף השיחה בתקווה שחיפשה אישור אחרון. "באטגירל! וכן, הנה את כבר בחרת להיות. עכשיו תני לאור בתוכך להיות ולגדול, ותאירי לנו את העולם! העולם שלנו זקוק ללב כמו שלך! אני מלא אמונה בכך! את מאמינה?" "מאמינה", היא ענתה. ובאותו רגע, ידעתי שהכוכב שלה התחיל להאיר חזק יותר מאי פעם.

סדקים של אור בין חומות מעשיהו: הסיפור על המדים שהפכו לפופים

״קפה לדרך?״, שאל אותי הסוהר המתוק, אהרון. ״יאללה, מתאים לי עכשיו קפה״, עניתי לו. הרגשתי את העייפות הברוכה של אחרי ההופעה, את ריקון האנרגיה שקורה כשאתה נותן את הלב על הבמה, בטח במקום כמו כלא מעשיהו. המעבר מהאדרנלין של המפגש עם האסירים לשקט של משרד הסוהרים הוא תמיד חד, מחייב רגע של נחיתה.

אהרון לקח אותי למשרד הקטן שלו. בזמן שהמים בקומקום התחילו לבעבע ולשלוח אדים של חום אל החדר הממוזג, הוא הסתכל עליי ואמר: ״יהונתן, לפני שאתה הולך, אני חייב להראות לך משהו. הקשבתי לך שם על הבמה. אמרת לנו שאתה לא מפחד מבני אדם שבורים, כי אתה תמיד מחפש את הסדקים לאור. המשפט הזה הדהד לי בבטן. הוא הזכיר לי סיפור שקרה כאן, בין החומות האלה.״

נקודת אור במקום שאין בו תקווה

אהרון הניח את שתי כוסות הקפה על השולחן והמשיך: ״היה פעם אסיר כאן, אדם כבוי, שלא הייתה לו שום נקודת אור להיאחז בה. הוא היה שקוף, אבוד בתוך המערכת. באותה תקופה, קיבלתי טונות של מדי אסירים משומשים, הרים של בד כתום ואפור שלא היה לי ממש צורך בהם ולא ידעתי מה לעשות איתם. ואז עלה לי רעיון – ניגשתי לאותו אסיר. לא באתי אליו כסוהר שנותן פקודה, אלא כאדם שמציע עבודה וגם מעשה טוב.״

מהמדים הקשיחים לפופים הרכים

״הצעתי לו פרויקט: לקחת את כל המדים האלה, לסמן עליהם עיגולים, ולגזור את כולם יחד – פיסה אחרי פיסה. אמרתי לו: 'בוא נכין מהם מילוי וציפוי לפופים רכים וכייפים לילדים!'. וככה עשינו. מאולם מלא וגדוש בערימות של מדים קשיחים ומחוספסים שמייצגים ענישה וצמצום, הקמנו מפעל קטן של חסד.

אותו אסיר ישב שעות, גזר ותפר. הוא קיבל ממני נקודת אור ואמונה בו, הוא הרגיש שהוא עושה מעשה טוב עבור ילדים שהוא אפילו לא מכיר, וגם קיבל שכר כספי על עמלו. אבל השכר האמיתי היה בעיניים שלו. אתה, יהונתן, הזכרת לי היום את הסיפור הזה. הזכרת לי שהייתי עבורו כאן בכלא, כל מה שילד צריך… אדם אחד שיאמין בו.״

ירדתי במדרגות של הכלא בדרך לרכב, הטעם של הקפה של אהרון עוד בפה שלי, והבנתי שוב: לא משנה כמה החומות גבוהות וכמה הבגדים אפורים – אם נחפש את הסדקים, תמיד נמצא דרך להפוך מדים של כאב לפופים של נחמה.

לבחור להיות הבאטמן: על כנס "עמיתים משפיעים", ציפורי העיר והחלה של אמלי

ביומיים האחרונים זכיתי להרצות בפני בני נוער מדהימים, תלמידי כיתות ח׳ בחטיבות הביניים של פתח תקווה, בכנס ״עמיתים משפיעים״. יום למחרת הגעתי למפגש עם תלמידי כיתות ה׳+ו׳, ואח״כ למפגש עם תלמידי ז׳-ח׳-ט׳ בבית הספר הדמוקרטי שחף שבשוהם. המפגשים האלה הם תזכורת עבורי לכוח שיש בדור הצעיר שלנו כשהוא מקבל את הכלים הנכונים.

למפגשים האלה עם בני הנוער והילדים אני קורא ״לבחור להיות הבאטמן״, ואלה תמיד מפגשים עוצמתיים וחשובים מאין כמותם לתחושתי, בעיקר מתוך התגובות שבאות אחר כך מהילדים והנוער. יש משהו בעיניים שלהם כשהם מבינים שהכוח לשנות את הסיפור נמצא בידיים שלהם.

ג'וקר או באטמן? הבחירה היא בידיים שלך

אחד הדברים המשמעותיים שאני עומד עליהם בהרצאת ״לבחור להיות הבאטמן״ לבני הנוער, הוא שהחיים תפקידם להיות החיים, ואנחנו צריכים לבחור אם מתוך אירועי החיים אנחנו מנותבים להיות ״ג׳וקר״ או ״באטמן״. או במילים אחרות – לעשות מהלימון את הלימונדה הכי טעימה שמישהו טעם אי פעם, או אם תרצו כמו ששרו הביטלס – To take a sad song and make it better. החיים יזרקו עלינו אתגרים, אבל הפרשנות שלנו היא זו שתקבע את הסוף של הסיפור.

שיעור בחמלה: סיפורה של חלה

לעת שבת נזכרתי ביום שישי ההוא, בו אמלי שלי עמלה קשה והכינה בגן חלה גדולה ועגולה לכבוד השבת. ראיתי את הגאווה בעיניים שלה כשהיא החזיקה אותה, אבל אבוי, לאכול אותה כבר היה סיפור אחר. היא ממש לא הייתה טעימה לה, ואמלי נעצבה לי באוטו. האכזבה הקטנה הזו איימה להעיב על כל השבת.

״אבל היי אמלי! בואי נחפש מישהו אחר שישמח לאכול את החלה!״ אמרתי בהתלהבות, מנסה להסיט את המבט מהאכזבה אל עבר הנתינה. ״אתה…?״ שאלה אמלי בתקווה. ״לא ממי, אני מחכה לפתיתים של אימא, אבל אני יודע בוודאות שכל כנופיית הציפורים של ראול וולנברג תשמח ממש לאכול אותה!!!״ עניתי. ״יאללה!!״ ענתה אמלי בצהלה, והעצב התחלף בין רגע בהתרגשות.

יותר משביע מלאכול

וכך יצאה לה מהאוטו, פוררה לכנופייה את החלה עד שידה המתוקה והטובה נותרה ריקה, והיא לקחה כמה צעדים טובים אחורה כדי לתת להן מרחב. תוך מאית השניה באו הציפורים והתענגו על הבשורה, כאילו היה מדובר בשולחן ליל הסדר עבורן… הציפורים חגגו, ואמלי איתן.

״זה הרבה יותר כיף מלאכול את החלה!!״ קפצה אמלי והתגלגלה מצחוק והחלה לרוץ עם הציפורים יחד. ״נכון ילדה שלי, וגם הרבה יותר משביע״ עניתי וחייכתי לעצמי.

החלה ״הלא מוצלחת״ של אמלי יכלה להיזרק לפח כמובן, ולהשאיר טעם מר של כישלון. אבל אמלי החליטה לעשות ממנה ״סיפור הצלחה״ לעצמה, ולעוד 20 בעלי חיים מרהיבי כנף. הכל עניין של בחירה וגישה. בסופו של יום, להיות באטמן זה בדיוק זה – לקחת את מה ששבור או לא מוצלח, ולמצוא דרך להפוך אותו לאור עבור מישהו אחר.