כתיבה אישית על הורות, חינוך, התבגרות והדברים שבאמת חשובים בגידול ילדים.
"יהונתן, איפה אתה?! נעלמת לי! מה קרה, התחלת לגדל ראסטות?! מה קורה איתך?!״.
זו הייתה הזעקה הכמעט קומית של ויקי, הספר הנאמן שלי ב-15 השנים האחרונות, כשפגשתי אותו במקרה. האמת היא שלא נעלמתי, פשוט מצאתי ספר חדש.
כבר שנה שאני מלווה ילד קסום, ילד שעם הזמן התחיל לגלות עניין עמוק ועשייה בעולם המספריים והתספורות. הוא למד, חקר והתאמן.
לפני חודשיים, בתחילת אחת הפגישות שלנו, הוא הביט בי בעיניים טובות וסקרניות ואמר: ״רגע, יהונתן, אמרת שיש לך היום הרצאה חשובה, נכון? אתה מסכים שאני אספר אותך לפני שאתה עולה על הבמה?״.
לא עברה מאית שנייה. לא התלבטתי. אמרתי מיד: ״בטח!״.
למה? כי זה מהות האמון. זה הקשר. זו האמת החינוכית.
אם אני מבקש מהילד הזה לשים את עצמו בידיי, לבטוח בי ולהאמין שביכולתי לראות אותו ולהוביל אותו – קודם כל עלי לשים את עצמי בידיו. כמאמין. לתת לו להרגיש שאני בוטח ביכולת שלו, ביצירה שלו. לתת לו את המבט המאמין, הלכה למעשה.
והילד הזה הלך וצמח. היום, אליו מגיעים ילדים ומבוגרים להסתפר, רק בגלל שנחשפו לכישרון שלו באינסטגרם. הוא הפך למותג של צמיחה ועשייה.
אתמול, במהלך הפגישה שלנו, הוא סיפר אותי שוב. זה היה ממש לפני שעליתי על הבמה המרגשת בהדסים. אימא שלו צילמה אותנו, כתבה כמה מילות לב חמות והעלתה לסטורי. ואני? אני חשתי זכות גדולה.
כולנו מכירים את המשפט: "כל מה שילד צריך זה מבוגר אחד שיאמין בו". אבל אחרי התספורת הזו, הבנתי אמת עמוקה יותר:
כל מה שמבוגר צריך – זה ילד אחד שיאמין בו.
