הכל מתחיל במפגש בין רצונות. ממש עכשיו אני שומע מהסלון ויכוח סוער על הכדור שסבתא הביאה (רק אחד, רחמנא ליצלן). המילים "אני רוצה אותו!" ממלאות את החלל, ואני נזכר שוב: ויכוחים הם חלק בלתי נפרד מהחיים, ואנחנו הרי מחנכים לחיים.
הורים רבים מרגישים אשמה כשהם מנהלים ויכוח ליד הילדים. אני אומר – כן, ליד הילדים. ויכוחים הם בריאים וטבעיים, כל עוד הם לא הופכים לשפה השלטת בבית וכל עוד הם מנוהלים באחריות של מנהיגות חינוכית.
המודלינג של הדיון התרבותי
אם הילדים לא יראו אותנו מתווכחים נכון, איך הם ילמדו לנהל דיון תרבותי? איך הם יבינו שאפשר לחיות בשלום גם עם חוסר הסכמה? הטעות הגדולה שלנו היא לא הוויכוח עצמו, אלא העובדה שאנחנו מחסירים מהילדים את מה שבא אחריו: ההשלמה והפיוס.
כשמישל לימדה אותי את "שפת הג'ירף"
גם בבית משפחת דורון יש ויכוחים נפלאים. לא מזמן בתי הבכורה העמידה אותי במקום: "אבא! אתה צריך להגיד מילים יפות לאימא! אתה ג'ירף ויש לך לב גדול!". היא הזכירה לי את מה שלמדה בגן על תקשורת מקרבת – ההבדל בין שפת הג'ירף לשפת התן.
אז מה עושים בפועל?
- שחררו את האשמה: אשמה לא מקדמת, היא מעכבת. אנחנו בני אדם, לא אלים, ואנחנו בלמידה מתמדת.
- תחקיר זוגי: אחרי שהילדים נרדמים, כנסו ל"מעבדת ההורות". תנתחו מה קרה ואיך אפשר לנהל את הוויכוח הבא טוב יותר.
- למדו את השפה: קחו זמן לצפות בהרצאות על תקשורת מקרבת (שפת הג'ירף). זה כלי משנה חיים.



