כתיבה אישית על הורות, חינוך, התבגרות והדברים שבאמת חשובים בגידול ילדים.
אני לא זוכר את התאריך המדויק, אבל אני זוכר שהיה מעונן. אלו היו ימי הראשונים בבית הספר הדמוקרטי בתל אביב. בתי ספר אלטרנטיביים צומחים לא פעם בתוך מבנים משונים – לשכת תעסוקה, מרפאת "מכבי" או בניין משרדים של "בזק". באותם ימים שכן בית הספר ברחוב ברנר, צמוד למבנה נטוש, ישן ועתיר גרפיטי פרוע.
באחת ההפסקות יצאתי לחצר וראיתי שובל של ילדים מהלכים על מעקה דק, שמוביל הישר אל פרצה בגדר המבנה הנטוש. כוס הקפה נשמטה מידי. רצתי לעצור את התהלוכה ולהחזיר אותם לחוף מבטחים.
"יהונתן, תסמוך על הילדים," שמעתי קול מאחורי גבי. זו הייתה יעל, המחנכת שאותה הגעתי להחליף. "אבל הם עלולים ליפול! להיפצע!" קראתי בדאגה. "תסמוך עליהם," היא חזרה בטון שליו ובטוח. "אני חושבת שזה חוסר אחריות שלנו לא לסמוך עליהם."
היא עמדה שם, פרמה וקלעה את צמתה ברוגע, והסבירה לי בפשטות: "הם עדיין לא איבדו את הסקרנות הטבעית. המבנה הזה הוא אמנות והיסטוריה. אילו היית ילד – מזמן היית מצטרף אליהם על המעקה."
הבטתי בטור הילדים. הם היו מרוכזים, יציבים, מלאי חיים. "לסמוך על הילדים, את אומרת?" שאלתי. "כן! ואגב," היא קרצה לי, "למה שהם יסמכו עליך?"
באותו רגע טיפסתי על המעקה. פרשתי ידיים לצדדים כמו ציפור כדי למצוא שיווי משקל, והתחלתי לצעוד. רגל אחר רגל, בצעדים זהירים. כמו ילד שצריך להיזכר איך לעוף מחדש.
