כתיבה אישית על הורות, חינוך, התבגרות והדברים שבאמת חשובים בגידול ילדים.
פעם קראתי ראיון עם אריק קלפטון. שאלו אותו: "איך זה להיות הגיטריסט הטוב בעולם?". קלפטון ענה בלי להסס: "למה אתם שואלים אותי? לכו תשאלו את פרינס".
לקח לי שנים של האזנה כדי להבין למה הוא התכוון. בסוף זה הכה בי: פרינס הבין את כוחה של ההפסקה.
אם תאזינו לסולו המופתי ב-"Purple Rain", תגלו שהיופי שלו טמון בזה שפרינס מנגן – ומפסיק. מנגן – ושוב שותק. השתיקות הללו הן אלו שמעניקות לסולו את העוצמה הבלתי נשכחת שלו.
באימוני הקראטה שלי עם הסנסאי אורי אלישר, גיליתי שבתוכי השתרשה תובנה שגויה: ש"טוב" חייב להיות "מהר". כשאני מבצע קאטה (סדרת תנועות) מהר, זה פשוט לא עובד. זה לא נראה טוב וזה לא נכון.
בגיל 42, אני לומד לשנות תפיסה. אני לומד לקבל את זה שאני יותר "נמר" מאשר "לאמור". אני לומד דרך הגוף את עוצמת העצירה תוך כדי תנועה. ההפסקה היא זו שנותנת כוח לכל מה שבא אחריה.
בעולם המערבי יש בוז מסוים לעצירה. השיטה דוחפת אותנו להישחק, להתכלה מהר ולפנות מקום לדבר הבא. אבל בחינוך ובמשפחה, הכל מתחיל ביכולת שלנו כהורים לעצור.
כמו שכתב שלמה ארצי (מלך שלמה אחר): "רק אם נאט, נביט, נשים לב לפרטים – נגיע לארץ חדשה". הילדים שלנו, הנוער שלנו – הם לא רוצים שנרוץ. הם כמהים שנעצור. שנפסיק. שנביט. שננגן את חיינו לאט יותר, עם עצירות חכמות.
