כתיבה אישית על הורות, חינוך, התבגרות והדברים שבאמת חשובים בגידול ילדים.
זה התחיל במהומה קטנה בבית ספר בשרון. הגעתי להרצאה שלי "כל מה שילד צריך" לכבוד יום המורה, אבל האוויר היה מלא בלחשושים. רחל המנהלת לקחה אותי הצדה ואמרה: "יהונתן, יש התקוממות. הצוות מרגיש שדווקא היום השם צריך להיות 'כל מה שמורה צריך'. גם ביום הזה הילד במרכז?".
הבנתי אותם. עליתי לבמה ואמרתי את האמת שלי: כולנו ילדים של החיים. באנו כילדים אל מלאכת החינוך, והילדים הם אלו ששומרים עלינו ילדים בתוך השגרה המורכבת.
רוב נשות ואנשי החינוך מעניקים נראות לילדים שלנו למרות שהם עצמם לא חווים מספיק נראות במלאכתם. גננות, סייעות, מורים, יועצות ומנהלים – לפעמים (או לרוב) זה מרגיש כל כך בודד.
ביום ההורים הראשון בחטיבה של הבת שלי, המנהלת אמרה לנו משפט שנחקק בי: "רק דבר אחד אני מבקשת – תשמרו על הצוות. מדובר בזן נדיר שנמצא בסכנת הכחדה בטבע של החברה הישראלית".
"קל" לנו לפגוע ביקר לנו מכל – במשפחה שלנו, וגם ב"משפחת ארצנו". אנחנו בועטים בחינוך הדורות פעם אחר פעם, ומצפים שהטוב הזה פשוט יישאר שם. הבשורה האמיתית צריכה להיות שדרוג מהותי – לא רק בתלוש, אלא קודם כל ביחס, בהוקרה ובמילה הטובה.
בתקופה של לחץ, כאוס ומתח במדינה, מי מערסל את הילדים והילדות בכל בוקר? נשות ואנשי החינוך שנותרו. כל מורה ומחנכת הם אוצר לאומי, פלא תבל שמחייב שימור ואהבה.
ביום המורה הזה, אני מצדיע לכל מי שבחרה ובחר לעסוק בגידול וחינוך ילדים ונוער בישראל במסירות נפש. אתם התקווה שלנו. תודה לכם.
