"אדם לא רגוע לא יכול להרגיע." 🇮🇱
איך מגדלים ילדים כשהקרקע מתחתינו רועדת כבר עשורים? יהונתן דורון בטור חשוף ומורחב, על האתגר לגדל ילדים במציאות של מלחמה קיומית, אך גם תחת איום של שיסוי ופילוג פנימי.
הפוסט לוקח אותנו למסע בין פראג לבין זירת הקראטה, בין הלקח שלמד מרוברטו בניני בסרט "החיים יפים" לבין הבוקר שבו נשבר מול הבת שלו בדרך לבית הספר.
זה טור על היכולת שלנו למצוא איים של שקט בתוך ים החרדות, ועל ההבנה שחיבוק, מבט לא שופט, וחמלה עצמית – הם הכלים החינוכיים החזקים ביותר שיש לנו להציע לילדים שלנו.
"אני לא אוהבת את הילד שלי" – המשפט הכואב הזה נאמר בקליניקה של יהונתן דורון יותר ממה שנדמה לכם. בפוסט חשוף ונטול שיפוטיות, יהונתן מפרק את הטאבו האחרון של ההורות: הרגעים שבהם האהבה נדחקת למקום ה-17 ברשימת הרגשות. על מעגל האשמה והבושה, על התרגיל שעוזר להורים להוציא את ה"שנאה" והתסכול אל האור, ולמה הדרך להחזיר את האהבה לראש הרשימה עוברת דווקא דרך הפסקת ההלקאה העצמית.
בין זיכרון הגננת שנרצחה לשאלות התמימות של בנו הקטן על הטילים שנגמרו, יהונתן דורון בוחר לעצור. בפוסט חשוף על הורות תחת "איום קיומי", הוא מסביר למה הוא מסרב ללחוץ על כפתור ה"חוסן" המיידי ובוחר במקום זאת לתת מקום לפחד, לעייפות ולחמלה. סיפור על מציאת "כוכבים בתוך החושך", על הרווחים היקרים שמצא בתוך המקלט, ועל ההבנה שאיזון אמיתי לא עובר דרך מעברים קיצוניים, אלא דרך נשימה עמוקה אחת.
