זה התחיל בחיוג ממספר לא מזוהה. על הצג היה רשום רק: "ארצות הברית".

"היי ג'ון דורון!", בקע קול צרוד ומוכר מהצד השני. "היי, מי זה?" שאלתי, חצי ער. "זה סליי." "שו סליי?!" "סילבסטר סטאלון."

הלב שלי החסיר פעימה. "wt…", מלמלתי. "כן, האמת שמתרגש לדבר איתך גם," הוא המשיך. "תקשיב, אחי פרנק, אתה מכיר אותו נכון? המוזיקאי? הייתי אצלו בביקור ממש עכשיו בניו ג'רזי. הוא נתן לי לקרוא את הספר שלך, ולא יכולתי שלא להתלהב – מכל הדמויות על הכריכה, אני היחיד שמופיע פעמיים! פעם כרוקי ופעם כרמבו. זה ציור מדהים. אתה יודע שגם אני מצייר, נכון?"

"הוא נמס לי מבין האצבעות"

סליי סיפר לי איך צלל אל תוך הספר לאורך כל הביקור אצל אחיו. כשכולם מסביב עשו ברביקיו ורקדו, הוא נסגר בחדר. רק הוא והמילים שלי. ניסיתי למצוא מילים, אבל הוא המשיך:

"אחי עוקב אחריך באינסטגרם, וכשראה שתרגמת את הספר לאנגלית, הוא דאג לקנות לי עותק באמזון. קראתי אותו בשקיקה. איזה סיפור חיים! אבל תקשיב טוב, כל כך נגע בי כל מה שכתבת לגבינו הגברים, האבות. גרמת לי להתגעגע עמוקות ביומיים האלה לבן שלי שמת ממנת יתר. הפסדתי אותו, ג'ון. הוא נמס לי מבין האצבעות כמו חול ים."

הלוחם שנשאר אילם

הוא עצר לרגע. שמעתי את גרונו נחנק מעבר לקו. "אני כל כך רציתי לשנות את הדמות הזאת שלנו, הגברים. תראה את רוקי – גבר שלוך מהרחוב, מבולבל, מפוזר. השבריריות שבו זהה ליציבות שבו. לקחתי אוסקר, ואיש לא זוכר שבכלל לא ניצחתי את אפולו בסרט הזה. בנו לי פסל על המדרגות של פילדלפיה, וזה מרגש אותי עד היום, אבל רציתי שידברו יותר על המורכבות של הגבר הזה.

ואז עשיתי את רמבו, 'משחק הדמים'. רציתי להראות גבר הלום קרב. גבר שמרוסק מבפנים עד כדי כך שהוא אילם כמעט. אתה יודע, הקהל לא שם לב שהתעקשתי שיהיה לרמבו יותר זמן מסך בוכה, מאשר נלחם! אבל איש לא דיבר על הבכי. דיברו רק על האימג' של הלוחם שמכסח לכולם את הצורה. הייתי טיפש אז, הלכתי עם הקהל ובסרטים הבאים כבר לא בכיתי. רק נלחמתי."

החיוך הנוגה של אור ראשון

"הספר שלך נגע בי מאוד," הוא סיים. "ואז כשפרנק הביא לי את המאמר החדש שלך – 'כשרמבו בכה', הדמעות שלי היום לא חדלו מלרדת. רק רציתי שתשמע את זה ממני. תודה על המילים שלך."

נשארתי המום, לא מצליח להוציא מילה. לפתע, קריאות "אבא! אבא!" בקעו מהחדר הסמוך. זה היה לני, שחיפש את בובת הצב-נינג'ה שלו. קמתי, עזרתי לו למצוא אותה וחזרתי למיטה עם חיוך נוגה. אולי עד אור ראשון אספיק לתפוס גם את ארנולד לשיחה וקפה…