כתיבה אישית על הורות, חינוך, התבגרות והדברים שבאמת חשובים בגידול ילדים.
באחד השיעורים שלימדתי בתיכון, החלטתי לעשות משהו קצת אחר. נעמדתי מול הכיתה והכרזתי בחגיגיות שהיום הם עומדים לצפות בקליפ הכי מושקע שהצלחתי למצוא בכל העולם כולו. לא סרטון עם אפקטים הוליוודיים ולא הפקת ענק של מיליוני דולרים, אלא הקליפ לשיר ״תחת שמי ים התיכון״ של שלמה ארצי.
ניגשתי למחשב, ועל המקרן שבכיתה התחילו לרוץ התמונות. בזמן שהשיר התנגן, התיישבתי בפינת הכיתה. הרשיתי לעצמי פשוט להתמוגג, לראות את הקשר הזה שנפרש על המסך ולתת למוזיקה לעשות את שלה.
בסוף השיר, שהיה ארוך מאוד כפי שכולנו יודעים, תומר הצביע. הוא נראה קצת מבולבל מההכרזה שלי. ״יהונתן, סליחה, אבל התאפקתי כל השיר…״ הוא פתח בכנות. ״תגיד, איך אתה אומר שזה הקליפ הכי מושקע שמצאת לנו?! יש כאן מצלמה לא משהו והיא על חצובה, לא נראה שיש כאן איפור, אין עריכה באמת, אין בכלל מחשבה על הלוקיישן… הרקע של הקיר הישן הזה והמסגרות האלו… סליחה, אבל אני לא מבין על מה אתה מדבר.״
ואז קם תום. הוא לא הסתכל על הציוד או על הטכניקה, הוא הסתכל על הלב של הדברים. ״אני הבנתי מצוין דווקא,״ אמר תום לכל הכיתה. ״הבאת לנו כאן קליפ של חמש ומשהו דקות של אבא שמשקיע ביחסים שלו עם הבן שלו ברמה שאין דברים כאלה. הלוואי עליי יחסים כאלה עם אבא שלי. מה זה הלוואי… תן לי אפילו רק חמש וחצי דקות כאלה עם אבא שלי פעם בחיים – ואני בן אדם אחר.״
באותו רגע, השקט בחדר אמר הכל. הבנו שהשקעה אמיתית היא לא בפיקסלים או בזוויות צילום, אלא בנכונות של אדם להיות נוכח עבור מישהו אחר. לפעמים, קליפ "לא מושקע" מבחינה טכנית, הוא הדבר הכי מושקע בעולם מבחינה אנושית.
