כתיבה אישית על הורות, חינוך, התבגרות והדברים שבאמת חשובים בגידול ילדים.
לא מזמן הוזמנתי לצפות בילד בבית ספר יסודי. התיאור היה מדאיג: הוא "מפוצץ שיעורים", מצבו הרגשי והלימודי בהתדרדרות.
בשעה 12:00 בשיעור גיאוגרפיה, פגשתי את הילד הזה – הוא עשה ככל העולה על רוחו: הציק, צעק, יצא ונכנס מהכיתה. המורה עמדה שם עייפה ומתוסכלת, והרגשתי שכולם חסרי אונים מול מה שמתחולל.
כעבור שבוע חזרתי לאותה כיתה, באותה שעה, לאותו ילד. אבל הפעם זה היה שיעור אנגלית.
הילד ישב בשורה הראשונה. המורה אחזה ברכות בפניו, הביטה בו בעיניים ושלחה לו מבט מאמין עם חיוך גדוש באור. פתאום, הילד הזה דיבר בלחש, הצביע, ניגש לבקש עזרה רק כדי לזכות בעוד מילת עידוד מהמבוגר שמאמין בו.
אותה שעה, אותם קירות – וילד שונה לחלוטין. זה אומר שיש מורה שמצאה את השביל אל הילד, ועכשיו אנחנו "רק" צריכים ללמוד ממנה איך לצעוד בו.
אני לא שופט את המורה המותשת. לעמוד מול 40 מוחות בשיעור פרונטלי ולהחזיק את השאיפה "לא לפספס אף ילד" זו משימה לטום קרוז. ובכל זאת, ראיתי שם מורה שעומדת לפרוש לפנסיה, ועדיין יש לה רעב לזרוע אמון וכבוד.
אני חסיד של "דת ההשתקפות":
ילדים אוהבים לעבוד עם מה שאנחנו מביאים להם. אם נבוא עם תסכול – נקבל תסכול. אם נבוא עם אמונה – נקבל אמונה.
יעקב המוסכניק שלי אמר לי פעם: "בגיל 23 החלטתי שאין רכב שלא אדע לגשת אליו. זה הכבוד שלי למקצוע". גם ההוראה שלנו צריכה להגיע ממקום של חוזק, מאהבה עמוקה למפגש עם הילדים הקסומים והשובבים האלה.
אנחנו השינוי, הילדים הם התקווה.
