כתיבה אישית על הורות, חינוך, התבגרות והדברים שבאמת חשובים בגידול ילדים.
אני זוכר את הרגע הזה, בו הכה בי העצב, בגינה שמחוץ לבית הספר הדמוקרטי בו עבדתי. הרגשתי תחושת כישלון ותבוסה חינוכית.
"פינוקיו" נולד אי שם באיטליה בשנת 1881. 3 שנים אחרי שנולד הוגה החינוך הדמוקרטי – יאנוש קורצ'ק זצ"ל. פינוקיו הוא ילד כה מיוחד, שהצדיק אינספור סדרות וסרטים בהמשכים. דמותו מעסיקה את הילדים גם אחרי 135 שנה.
בעיניי, משום שפינוקיו אוצר בתוכו את המאבקים החשובים של הילד:
זה מותח, זה מרתק וזה אנושי, ומה שבעיניי מאוד תופס את הילדים, זו העובדה שלאורך כל העלילה של פינוקיו – יש לו חופש בחירה מוחלט והוא מיד נושא בתוצאות של הבחירות שלו. כשמישל, הבכורה שלי, רואה פינוקיו, אני שם לב שהיא לא שואלת את עצמה לרגע, איך זה שיש לילד שעשוי מעץ רגש ומחשבה חופשית ועצמאית? אולי רק מבוגר יכול לתהות על כך. היא פשוט מתמוגגת אל מול הייחודיות שלו ושואבת ממנה השראה.
בסיפור של פינוקיו נמצאים מסרים רבים, אבל אני רוצה להתמקד כרגע בשניים:
"מי שבורח מבית הספר והולך ל'לונה פארק הגדול של החיים' – הופך לחמור!"
גם 135 שנה אחרי, המבוגרים מעבירים מסר לילדים, שאם הם לא ירכשו השכלה בבית הספר – הם "יהפכו לחמורים" כשיגיעו לבגרותם. (פינוקיו המסכן, מהר מאוד הופך לחמור בעודו ילד, אבל כנראה שזה לגיטימי לקצב של החינוך ב-1881).
אבל… פינוקיו דווקא למד כל כך הרבה מחוץ לכיתה. על עצמו ועל חייו. רכש כלים, העמיק תובנות, התנסה בבחירות שלו. אבל המסר הוא חד וברור – אם אתה לא תלמד את אותו החומר שלומדים בני גילך, עם עוד 30-40 ילדים בכיתה, עם אותה מורה ועם אותו הלוח – אבוי! תתחיל להתרגל לאכול עשבים כי למכולת לא תוכל להגיע, כי אתה הופך לחמור!!!
לצערי, פינוקיו של 1881 ילך לאותו בית ספר גם ב-2017. לבתי הספר יש אותה משימה בדיוק – להעלות את ממוצע הציונים של בית הספר, דרך הוראה שמבוססת בעיקרה על מיומנות השינון (לא הכרתי תיכוניסט שזוכר משהו מהחומר בבגרות יומיים אחרי הבחינה).
זה לא אומר שאין במערכת החינוך אנשי חינוך והוראה מ-ד-ה-י-מ-י-ם!!! יש!! ויש בהמוניהם/ן!!!! יש ניסים, ויש הצלחות וסיפורים שהם גם מעבר למשימת הציונים וההישגים. אבל האמינו לי, אני שומע את הצעקות והזעקות של המורות מהכיתות. הן במשימה בלתי אפשרית כבר למעלה מגילו המופלג של פינוקיו.
ואני רואה את סבל הילדים, ילדים כמוני, שלא התאימו לבית הספר, ודווקא למדו הרבה יותר ב"לונה פארק הגדול של החיים". לא פעם עולה בי המחשבה על כל עידן האבחונים והריטלין. קטונתי, ואיני רוצה להכליל בדבריי, אבל לא פעם אני חושב שזה משקף את המאבק הקיים בין מערכת חינוך שלא השתנתה מעל למאה שנה, לבין דור של ילדים ונוער שהשתנו כל כך הרבה מאז שקם לו המוסד הזה שנקרא "בית הספר".
פינוקיו רוצה להיות "ילד אמיתי כמו כל הילדים" (ולבטח לא חמור!).
כשהגעתי לבית הספר הדמוקרטי ב-2008, התחלתי לחנוך ילדים בכיתות ד'-ה'. פגשתי ילדים מופלאים שהיו עסוקים מכף רגל ועד ראש בלמידה – הם למדו את מה שמעניין אותם באמת, ניהלו את מערכת הלמידה שלהם באופן מופתי, ופיתחו את עצמם באזורי החוזק שלהם.
והם הלכו וגדלו, ולאט לאט ראיתי את זה קורה: את הרצון שלהם "להפוך לילד אמיתי". רובם עזבו לבתי הספר העירוניים הגדולים, ורבים מהמעטים שנשארו הלכו ונסגרו בכיתות ולמדו מקצועות שלא מעניינים אותם בכדי לקבל תעודת בגרות.
באותו רגע בגינה, התקשרתי להורים שהקימו את בית הספר. הם ביקשו ממני להסתכל על הצד היפה – על כך שהם עברו ילדות מופלאה ומעצימה, ועכשיו יש להם את הכוחות להתמודד עם המשימה שהם בחרו – לעשות תעודת בגרות. הקשבתי, אבל היה לי קשה להסתפק בזווית הראייה הזו.
יעקב הכט, מקים בית הספר הדמוקרטי הראשון, כתב ספר בשם "החינוך הדמוקרטי – סיפור עם התחלה". הבנתי שהוא לא יכול היה לתת שם מדויק יותר. בישראל יש בתי ספר אלטרנטיביים רבים ליסודי, אבל אין אפשרויות אלטרנטיביות ל"סוף הסיפור".
לנוער בישראל יש 3 אופציות:
מי שלא כובש את יעד מס' 1 במלואו, סביר שייצא ל"עולם הגדול" עם תחושת מינוס. אני מבקש לראות אחרת את הנעורים. את פרק הזמן היפה הזה, החד פעמי והקסום. אני באמת לא חושב שתקופת הנעורים צריכה להיות תקופה של חרישה ושינון של נושאים שכל כך רחוקים מהלב שלנו, מהליב"ה שלנו.
אני רוצה לחלום על עולם בו הנוער יקבל ליווי לימודי וחיזוק על מה שהוא עכשיו. כי "החיים הם עכשיו", ואם הנוער יקבל חיזוק על מי שהוא, הוא יפרוס כנף ויגיע למעוז חפצו. למה שנער שיכול היה להיות "ג'ק ניקולסון הבא" יגיע להיות צל חיוור של עצמו בעל תואר אקדמאי?
"בגרות אפשר להשלים. נעורים לא."
בכדי לשנות את מערכת החינוך באמת, צריך להתחיל מלשנות את מטרת העל – מבחני הבגרות ודרכי המשוב.
