כתיבה אישית על הורות, חינוך, התבגרות והדברים שבאמת חשובים בגידול ילדים.
ואולי, אולי זו העת הכי מאתגרת לגדל בה ילדים בישראל. אני מביט בהורות המודרנית כאן, ולא יכול שלא לשמוע את קולו של אריק איינשטיין ז״ל, שאמר פעם: ״זה לא שיש שלום ומידי פעם פורצת פה מלחמה. האמת היא שיש תמיד מלחמה ומידי פעם פורץ לו איזה שלום…״. דבריו מהדהדים היום יותר מתמיד, כשאנחנו מנסים לתפקד בתוך המציאות הזו.
אני הגעתי לעולם הזה כשההורים שלי היו בני עשרים פלוס – ילדודס בעצמם. אבא שלי סיפר לי פעם שהאווירה בארץ בימים ההם הייתה שצריך מהר להבטיח את דור העתיד, כי האיום הקיומי חזק מאוד כאן. הגעתי לכאן תינוק כשעוד נותרו באוויר הדי הפיצוצים והלם הקרבות ממלחמות ששת הימים, ההתשה ויום הכיפורים. מצאתי את עצמי גדל בתוך "שדה קרב" רגשי וקיומי. כשהייתי בן שנתיים פרצה מלחמת לבנון הראשונה, וזה הדבר היחיד שהכרתי.
בחודש שעבר, בצ׳כיה, כשמרחבי פראג היפהפיים נפרשו מולי, חשבתי על מה שאנחנו מבקשים לעצמנו כעם. ישבתי מול יופייה והתובנה היכתה בי: אולי אנחנו מבקשים לעצמנו את מה שמעולם לא היה לנו – חיים שקטים ופשוטים. המושג הזה של ״איום קיומי״ הוא הרי נחלתנו מאז ימי בראשית, כעם ישראל, כיהודים.
ועוד דבר התחדד לי בצ׳כיה: כל מי שאמרתי לו שאני מישראל היה על גבול לנשק לי את הרגליים תוך שניות. נהג המונית, המלצר, המוכרת בחנות – מעריצים אותנו שם והם פרו-ישראלים אף אולי יותר מאיתנו.
כאן, כמה חשש יש בתוכנו להגיד ״אני שמאלני״ או ״אני ימני/ביביסט״. אני מוצא את עצמי בתוך דבריו של משה פייגלין ויאיר גולן. זה השיסוי הזה שלא היה קיים פה בארץ אז, בימים של המלחמות ההן ששנות ה-40 ועד שנות ה-2000. לא היה פילוג ושיסוי כזה בתוכנו כעם. פילוג ושיסוי כזה היה רק בימים מאוד עתיקים, הימים שהביאו לחורבן בית שני.
ובתוך כל זה, גדלים הילדים שלנו. יש איום קיומי מבחוץ, איום שהיה מוכר לאבא ולסבא שלי, אלא היום יש איום זהותי פנימי, וזה עושה את הדבר להרבה יותר קשה, מפחיד ואלים. לא רק עבורם, אלא עבורנו כחברה.
אנחנו חיים בסטרס לא אנושי. בסטרס לא אנושי! בנובמבר 2021 התפרסם מחקר שקבע כי 1 מכל 6 ילדים בישראל סובל מאלימות קשה בבית. אני אומר על הנתון הזה – אעלק. הנתון הזה מחמיא למציאות. כמות האלימות הרגשית, הפיזית והמבנית היא אינסופית.
מאור כהן פעם צעק לעברי: ״לא אנחנו לא חיות! רק בני אדם!״ – אבל אנחנו כן בעלי חיים, והלחץ הפנימי צריך לצאת איכשהו. תקופת הקורונה, פוסט-קורונה, יוקר המחיה, המחאה החברתית/משפטית, המלחמה, הפיגועים, המרדף אחר ההגשמה העצמית והחלום האירופאי/אמריקאי – הלחץ האטומי הזה חייב לקבל ביטוי על מישהו. כולם משלמים את המחיר: הילדים, הנשים והגברים.
בתום אחת ההרצאות לבנות שירות לאומי, ניגשה אליי נערה ושאלה: ״יהונתן, מה באמת יהיה איתנו? הרע לא מפסיק להגיע…״. עניתי לה שהרע בונה על זה שהטוב ישתיק את עצמו ויגווע, ולכן אנחנו צריכים להמשיך להאמין ולפעול לטוב. אדם לא רגוע לא יכול להרגיע.
אני מעריץ את רוברטו בניני והסרט ״החיים יפים״. הדרך בה הוא הופך עבור הילד את חווית השואה למשחק מרתק כדי להגן על נפשו העדינה של בנו. במציאות שלנו, הורים צריכים למצוא את הדרכים להרגיע את עצמם, מתוך ידיעה ששגרה היא מושג חמקמק להוויה הישראלית.
אבל לצד הרצון להרגיע – הילדים שלנו צריכים לדעת להגן על עצמם, עלינו לדעת להילחם לא פחות משאנו צריכים לדעת לעשות שלום ולאהוב. זה הסיפור של עמנו. ״שמרי על עצמך מפני בני האדם, הם יאכלו אותך, ניסו גם אותי…״ כתב שלמה ארצי לבתו שירי. אני מתאמן כבר שש שנים אצל אורי אלישר בקראטה, כותב שירים וספרים, מדבר את הכאב מול קהלים, הולך לים לנשום.
אחרי שעלתה הכתבה על חברי אלחנן קלמזון זצ״ל שנפל בבארי, קמתי באותו בוקר עצבני. הייתי פקעת עצבים וכאב. כשראיתי את אמלי שלי דומעת כשיצאה מהרכב לבית הספר, כיביתי מנוע. חיבקתי אותה חזק. היא בכתה לי על הכתף ואמרה שהיה לה קשה איתי. חיבקתי אותה וביקשתי סליחה. הסברתי לה שאיבדתי חבר קרוב ואמיץ. נתתי לתחושות שלי מילים עבורה, כי הילדים גם ככה מרגישים, וחשוב שיידעו את האמת המתווכת.
לא הכל צריך לספר. עדיין לא סיפרנו לה שהבייביסיטר שלה, סביון חן קיפר ז״ל, נרצחה בנובה. אדם לא רגוע לא יכול להרגיע. ואני לא רגוע, אבל אני יכול להרגיע ולו במעט באמצעות שיתוף כנה ומותאם גיל, ולזכור שאנחנו המנהיגים של הילדים.
הרבה פעמים אני מגלה שחיבוק של הורה, של שיתוף חשוף מלב אל לב של הורה, מבט לא שופט, חמלה עצמית – עושה פלאים ומחולל ניסים. בתמונה – אבא שלי ולני הקט שלי.
