כתיבה אישית על הורות, חינוך, התבגרות והדברים שבאמת חשובים בגידול ילדים.
לפעמים אני מביט במראה ורואה את סבא שלי, שלמה דורון ז"ל, משתקף אלי. זכיתי, ואנחנו דומים לא רק במבט, אלא גם במהות. שנינו חקלאים. שנינו עובדי אדמה.
סבא עבד באדמת השדות המיוזעת, במטעים שדרשו סבלנות ובעמקים שראו עונות של פריחה ושל שלכת. אני? אני עובד באדמה אחרת, רכה וחשופה יותר – אדמת שדות ההורות והילדים.
בקליניקה, כשהורים מגיעים אלי מודאגים לגבי ה"פרחים" שלהם, אני מרבה להגיד להם: ״הפרחים יגיעו אלי, בטח. אנחנו ניפגש, נדבר, נבין. אבל מה איתכם, ההורים? מה עם האדמה שממנה הם שואבים את כל הכוח שלהם?".
אני עוצר ושואל אותם שאלות שמחזירות את המבט פנימה, אל הבית:
האהבה ההורית היא לא סתם רגש; היא ה"מצע" הרגשי. היא האדמה שבה וממנה גדלים, צומחים ופורחים הילדים. לילדים, ככה רצה הטבע, יש רק אדמה אחת. הם לא יכולים להחליף מצע אם הוא נהיה יבש או מלוח מדי ממתח.
בכל בוקר, כשאתם קמים לחיים המשותפים שלכם, תזכרו שאתם מטפלים באדמה. כשנעים להיות אצלכם בבית, כשיש בו חמלה ואהבה – אתם מדשנים את הנשמה של הילדים שלכם. טפלו באהבה באדמה הזו, והפרחים שלכם כבר ידעו לפרוח הכי יפה בעולם.
