כתיבה אישית על הורות, חינוך, התבגרות והדברים שבאמת חשובים בגידול ילדים.
המשפט הזה, המלא בכאב, הוא משפט אמיתי. אני שומע אותו מאימהות ואבות אצלי בקליניקה, ואני בא ואומר: המשפט הזה טבעי. אגב, גם אני הרגשתי ככה כלפי הבת שלי לתקופה מסוימת. אהבה היא אם כל הרגשות הטובים, הברוכים והחיוביים, אבל היא גם חלק ממניפת רגשות האדם וההורה. היא לא תמיד ניצבת בראש הרשימה, ולפעמים היא נדחקת הצידה תחת משקל החיים.
הורים חשים, בנוסף לחוסר האהבה והחיבור לילדם, גם תחושת אשמה ובושה גדולה מאוד. אנחנו מלקים את עצמנו, זועמים וכועסים, כי הרי "הורה חייב (תמיד) לאהוב את ילדו, הפרי שלו".
התחושה הזו של חוסר אהבה יכולה להופיע עוד כשהילד הוא עובר, היא יכולה ללוות את שלבי הינקות והפעוטות, והיא יכולה להופיע או להמשיך ככל שהילדים מתבגרים.
אחד התרגילים שאני נותן להורים בקליניקה הוא לעצום עיניים לכמה דקות, ולתת לכל הרגשות שהילד שלהם מציף בהם – לצאת החוצה. להיאמר. לקבל מקום במרחב החיצוני.
לאחר מכן פוקחים עיניים, רושמים את כל קשת הרגשות שצפו על דף לבן, ואנחנו מתבוננים בהם יחד ללא כל שפיטה ואשמה. הרבה פעמים התחושות שעולות הן קודם כל:
לפעמים אנחנו מגלים יחד שהאהבה נמצאת רק במקום ה-17 ברשימה. אבל גם אם היא שם – היא קיימת. והיא כמהה לעלות בסולם הרגשות שאנחנו מרגישים כלפי הילד או הילדה שלנו.
חשוב לזכור: מגיע לאהבה הזו לעלות. זה מגיע קודם כל לכם כהורים, וזה מגיע לילד שלכם.
ההורות מורכבת כשם שבני האדם מורכבים. ישנה אמירה עתיקה מהמזרח: "אם נעוצה בך חרב, אל תנעץ בך חרב שניה". אם אתם חשים חוסר אהבה כלפי ילדכם – אל תנעצו בעצמכם גם את חרב האשמה.
ביהדות אומרים כי אשמה היא "אש מה'". אין בה קידמה, היא רק שורפת ומכלה. כדי לייצר שינוי, יש לאזור אומץ, להצטייד בחמלה ולצאת אל שביל ההבנה.
בקצה השביל הזה, מחכה האהבה.
אני מזמין כל הורה שחשה או חש כך – דעו שאני כאן, ושאתם ממש לא לבד.
