כתיבה אישית על הורות, חינוך, התבגרות והדברים שבאמת חשובים בגידול ילדים.
ממש לפני הכניסה לכיתה א׳, רציתי לקחת אותה אל הכפר הירוק. כמי שחינך כעשור בביה״ס דמוקרטי, רציתי שהיא תכיר את האפשרויות האחרות, את שבילי החינוך האלטרנטיביים שבהם תבלה את 12 השנים הבאות.
אבל בשער של הכפר, מישל דרשה שאעשה סיבוב פרסה. ״אני רוצה להיות קרובה לבית ולהיות בכיתה עם החברות שלי מהגן!״, היא אמרה בהחלטיות.
החינוך הדמוקרטי לימד אותי לשים סימן שאלה גדול ברגע שבו אני בטוח שאני יודע מה טוב עבור הילד יותר ממנו. למדתי שברוב המוחץ של המקרים – הילדים יודעים טוב ממני. זה קל עם תלמידים, זה מאתגר פי אלף עם הצאצאים הפרטיים שלך.
אבל שחררתי. שחררתי אותה שם בשער מכלוב החלומות שלי, עשינו פרסה, ומישל נרשמה לבית הספר השכונתי.
השנים חלפו, ובשנתיים האחרונות שירן ואני זכינו לשמוע את הקול הפנימי של מישל צומח, ממש כמו עץ הפאולוניה הסיני. פתאום, באמצע החיים, מישל החליטה שהיא רוצה אחרת. היא רצתה ללמוד בגישה אחרת, בדרך אחרת.
יצאנו איתה יד ביד למסע חיפושים, ולבסוף היא בחרה: ״דרך הילד״, בית הספר המונטסורי בכפר הירוק. מתי היא רצתה לעבור? אתמול. מיד.
בדיוק באמצע השנה, כעוף החול המשיל את הנשל ומתחדש, מישל בחרה בעוז לגלות את עצמה במקום חדש, בלי להכיר אף אדם. לחוות פרידה, לעזוב את המוכר ולצאת לארץ חדשה.
ומישל צודקת. החיים הם עכשיו. הם לא באמת חלוקה לשכבות גיל, כיתות או מסגרות קשיחות. החיים הם מה שאנחנו בוחרים לעשות מהם.
והנה, היא כבר שם, וכבר מתכננת את המהפכה הבאה: לשנות את שם בית הספר ל**״דרך הילדה״**.
אנחנו נפעמים וגאים בך, ילדה אמיצה, חכמה ומחוברת לעצמה. ילדה שלנו, וכל כך של עצמך.
