כתיבה אישית על הורות, חינוך, התבגרות והדברים שבאמת חשובים בגידול ילדים.
במשפחה שלנו תמיד הייתה נקודת גאוות יחידה: סבתא חוה ז"ל הייתה זו שבחנה את מתי כספי הילד, והחליטה שהוא ראוי לקבל את התקציב ללמוד פסנתר. היא ראתה את הניצוץ עוד לפני שהעולם ידע.
מתי היה שם עוד לפני שהייתי רעיון. הוריי צעדו לחופה עם "ברית עולם", ואני גדלתי כששיריו עוטפים אותי כמו טיטול כותנה. כשהפכתי לאבא, השירים שלו היו אלו ששלושת ילדיי שמעו חבוקים בזרועותיי. ראינו את "בובה מתי" בלופים, וצעדנו בכפכפים לזאפה – אני, חמי פאול זרביב ז"ל ומישל הקטנה. לא ידענו אז שזו תהיה ההופעה האחרונה שפאול יראה.
אני זוכר כנער את ההתרגשות בערד כשהוא חזר מחו"ל. רצתי לאלילים שלי מה"תעויוט", ערן מיטלמן ועודד שחר ז"ל, והם אמרו לי: "מה אתה מתרגש מאיתנו? מתי כספי פה! מי אנחנו ומה אנחנו?".
לפני כמה חודשים פגשתי את מתי ליד הבית. לחצנו יד, הזכרנו את סבתא. סיפרתי לו שלני שלי נרדם אתמול עם "שיר ערש". פתאום הבוקר המילים הדהדו לי אחרת: "אומנם רדפנו הבלים… אם כתר הוא נושא או דלי – אין שום הבדל… בסוף יישן הוא…"
אביב גפן כתב בספרו "ילדי יום ראשון": "איך המלחין הגאון הזה לא חי כמו מלך? מגיע לבנאדם הזה לחיות על הר… בישראל המשפט 'למות בכבוד' מתכוון שקודם תמות ואחרי זה תקבל כבוד". אביב צודק. הדיוק של מתי, האקורדים הבלתי אפשריים, היכולת לגעת בנצח – כל אלו ראויים לטירה על פסגה.
מתי, תודה על שובל הניגונים הכי יפים שידעה האנושות. ואולי עכשיו, שם בקצה השמיים ובסוף המדבר, תעשה אתה בחינה קטנה לסבתא חוה.
