כתיבה אישית על הורות, חינוך, התבגרות והדברים שבאמת חשובים בגידול ילדים.
תחשבו על זה רגע: כל רעידת אדמה, כל פרידה, כל מחלה וגם כל אהבה – הכל מתחיל בלחישות. אם אנחנו לא מקשיבים ללחישות, הן הופכות לצרחות. ככה פשוט.
כשאני לא מרגיש טוב, אני יודע שהגוף והנפש שלי לחשו לי כבר זמן מה. אבל אני? אני דהרתי על הסוס ולא הקשבתי. עכשיו הם צורחים, והפתרון יגיע רק כשאשכיל להקשיב בסבלנות למה שהיה שם קודם. לפעמים, כואב לומר, הצרחה מגיעה כשכבר מאוחר מדי.
במשך תקופה ארוכה, הבת הגדולה שלי מישל לחשה לי שהיא רוצה יום של יחד. היא לחשה, ואני לא עגנתי את הסוס באורווה. עד שהגיעה ה"צרחה": שיחה מהמחנכת שמישל לא מרגישה טוב.
כשבאתי לאסוף אותה, פגשתי ילדה בריאה כמו פנתרה. היא חייכה אליי את החיוך ה"דורוני" שלה, ואני הבנתי: "אבא, לא הקשבת ללחישה, עכשיו תקשיב לצרחה". הצרחה הזו הייתה מבורכת, היא הובילה אותנו לזמן איכות של טבע, סושי וגלים של טריאקי. אבל לא כל הצרחות נגמרות ככה.
העניין הוא לקבל את הצרחה באהבה כשהיא מגיעה, אבל לזכור להקשיב הרבה יותר ללחישות שאחריה. בני הנוער שלנו, למשל, צורחים המון. הם פשוט התעייפו מלנסות לעצור לנו את הסוסים הדוהרים.
בואו נלמד שוב להקשיב ללחישות. כמו הילדים בגן החיים. כי בסוף, הכל מתחיל שם.
