כתיבה אישית על הורות, חינוך, התבגרות והדברים שבאמת חשובים בגידול ילדים.
נפגשנו אי-שם בקיץ של שנת 1980, אבל הפכנו לחברים מקיץ 1991. הלכנו יחד לסרט "הוק" בבית הקולנוע הישן של נהריה, ואתה קנית לנו פופקורן בשקיות סנדוויץ'. אני זוכר שנדהמת לראות כמה הייתי רעב אז.
לאט לאט זיהית שאני עובר גיהינום בבית, ובחרת להציל אותי, כמה שאפשר. נסענו יחד לטיולים בצפון, עלינו למבצר יחיעם, שאת השיירה אליו ליווית כחובש בפלוגת הפלמ"ח, ביקרנו במפעל האבוקדו שהקמת, ממש ליד נהריה, ונסענו בתוך כפרים דרוזיים. נראה שהגענו לאגם מונפורט פעמים רבות בכל טיול.
אהבתי לנסוע לידך. נהגת תמיד בעדינות וידעתי שאני בטוח בנסיעה הזו. מצד שני, קצת חששתי לדבר איתך ממש, לפצוח בשיחת נפש. אתה היית ממייסדי המדינה והקיבוץ, ראש המינהל לחינוך התיישבותי, ואני הייתי ילד דיסלקטי מבית הרוס שכל מה שהוא יודע לעשות מסתכם בכמה אקורדים בגיטרה ובפסנתר.
אני זוכר אותך כועס על כך שלא ידעתי לפתור תשבץ, וסבתא ניסתה להרגיע אותך. ישבתי בחדר הצמוד והקשבתי לכם עם דמעות בעיניים. הייתי שונה משאר הנכדים שלך. עוף מוזר. לא טוב בחשיבה לוגית, לא טוב ב"ארץ עיר" ולא בספורט, ילד שמתעטף בחלומות ובדמיון ולא רץ לכבוש שום תעודה או מדליה, לא "הכי טוב" בשום דבר שניתן למדוד.
לשמחתי, לא ויתרנו זה על זה והיית אמיץ מספיק להסכים להשתנות בשבילי. לבך הלך והתרכך עם השנים, ואני ואתה הפכנו לשני אנשים קרובים מאוד רגשית. "נדי", קראת לי על שם גיבור סדרת הספרים שסבתא ואתה קניתם לי ליומולדת. "נדי!" קראת לקראתי בשמחה כשפתחתי את דלת הבית שלך, או כששמעת שזה אני בטלפון.
כשנוכחת שאני מסתדר בפנימייה, ולאחר מכן בצבא ובעבודה בתחום החינוך, נרגעת. הרגשתי שקיבלת ביטחון וסמכת עלי שאצליח לעמוד תמיד על שתי הרגליים.
בתקופת הילדות ובימי הפנימייה הגעתי לקיבוץ, אליך ואל סבתא, לעתים קרובות. לפני השינה שכבתי במיטה שבחדר האורחים הקטן ואתה היית ניגש ומלטף לי את הראש. מאוחר יותר בניתם לי חדר משלי בבית שלכם, כדי שיהיה לי מקום משלי כשאבוא מהפנימייה. את החברים הקרובים באמת ואת החברות שהיו לי, הבאתי למצובה. שיראו את המשפחה האמיתית שלי. עד היום חברים אומרים לי שכנראה לא אהבתי אותם מספיק אם לא לקחתי אותם למצובה…
אני זוכר את הטיול לים בנהריה, עם החברה הראשונה שלי מתקופת הפנימייה, איך נתת לי 100 שקל ואמרת לי ללכת ולקנות לה "איזה בגד נחמד", וקניתי לה שמלה. כשהשתחררתי מהצבא, קנית לי את האוטו הראשון שלי. פיאסטה 86. מאז בחרת לשלם לי, כאילו בהפתעה, את ביטוח הרכב, שנה אחר שנה. הבטחתי לך שאבוא עם הרכב לבקר אותך הרבה, וכך עשיתי.
אני זוכר שהתחלתי להופיע הרבה ב"קמלוט" בתל-אביב, וסבתא ואתה הגעתם לראות אותי שם. היו לך דמעות בעיניים והיית גאה בי, ואני חיבקתי את התחושה הזו.
המשכתי לבוא ולבקר אותך בקיבוץ, לפחות פעם בחודשיים. הלכנו יחד למסעדות בסביבת הקיבוץ ולבריכה, ולעתים רחוקות יצאנו ליהנות ממראה הים. באחת הפעמים, כשהיינו בטיילת של נהריה והבטנו בים, הרשיתי לעצמי לשאול אותך שאלה. "סבא, אתה מאמין שיש אלוהים?" שאלתי מסוקרן. "לא. אני חושב שיש חיים ויש מוות, ואחר כך זהו," ענית.
באותה תקופה עישנתי, אבל פחדתי שתדעו, סבתא ואתה, אז החבאתי את קופסת הסיגריות תחת אבן בחורשה הסמוכה לקיבוץ, וכשטיילתי עם הדיסקמן הייתי נכנס ליער ומעשן לי סיגריה. כשהתחיל עידן הטלפונים הניידים, מאוד עצבן אותך כשיצאתי מהבית כדי לדבר בטלפון. הייתי בתחילת הקשר עם שירן ודיברתי איתה שעות בטלפון. סבתא ואתה השתגעתם ולא הבנתם לאן נעלמתי כל השעות האלו.
כשנישאנו, שירן ואני, עזרת לי מאוד ודאגת שלא אחסר דבר. אני עדיין רואה אותך מול עיני יושב בכיסא הגלגלים וממרר בבכי לצד החופה שלי ושל שירן. ניגשתי אליך כשכולם כבר נכנסו אל תוך האולם. דווקא. כי אתה הכי יקר לי ורציתי להודות לך ולנגב לך את דמעות ההתרגשות מהלחיים, לחבק אותך חזק ולהודות לאלוהים, בין אם אתה מאמין בו ובין אם לאו, על שהשאיר אותנו יחד לחוות את היום המאושר הזה.
אהבת מאוד את שירן אשתי. תמיד שמחת לראות אותה וכששוחחנו בטלפון רצית לשמוע את קולה. "מותק" קראת לה. כששירן ואני עברנו לגור בתל-אביב השתדלתי לבקר אותך פעם בחודש לפחות.
כבר היית קטוע רגל, עקב מחלת הסוכרת ממנה סבלת במשך שנים, והתנהלת בכיסא גלגלים ובהליכון. כאב לך שכבר לא תוכל לנהוג ברכב, והנחת את רישיון הנהיגה שלך, שעדיין היה בתוקף, על המדף מעל למיטה שלך. מאז, כשבאתי אליך לקיבוץ ונסענו לטייל בכבישי הגליל, אני הייתי זה שנוהג ברכב ואתה ישבת לידי והנחת יד אוהבת על הרגל שלי, שמח שאנו עדיין יחד. מיד שמתי את ידי על ידך, מחמם לך אותה, מלטף את העור החלש והעדין שלך.
כשנתיים לפני לכתך, כשביקרתי בקיבוץ ישבתי בדירת האירוח וכתבתי את "שיר לסבא". כעבור כמה חודשים הקלטתי אותו יחד עם המוזיקאית קרני פוסטל. השיר היה עבורי הכנה לפרידה ממך, שתבוא ביום מן הימים, למרות שכתבתי אותו מנקודת המבט שלך. התביישתי להשמיע לך את השיר.
ביצעתי אותו לראשונה בהופעה ב"אוזן בר" בתל-אביב, וגיסי העלה את השיר ליוטיוב, וכך למעשה שמעת אותו לראשונה, כשאחד מהנכדים הראה לך את השיר באינטרנט. לשמחתי אהבת את השיר. בביקור הבא שלי אצלך, הבאתי לך את השיר בדיסק, ואתה הקשבת לו כל הזמן כשנסעת באוטו עם סבתא. איזה כיף היה לי שמישהו הקשיב רק לשירים שלי ואף פעם לא שאל אותי, "נו, ויש בזה כסף? נו, מתי תתפרסם?" זו מתנה גדולה מאוד לאמן שיש לו חבר כזה.
החלטתי להפיק סרט עליך ועל סבתא. קראתי לסרט "סגולים". לצילומי הסרט ביקשתי ממפעל האבוקדו שייסדת, "מילופרי", שיערכו לכבודך קבלת פנים במפעל. זה היה מרגש מאוד לבוא איתך לשם. עשו לך כבוד גדול ושנינו מאוד התרגשנו שם. אפילו ארי פולמן צפה ב"סגולים" ואמר לי: "איזה איש! איזה גבר!" וזה מילא אותך שמחה וגאווה.
צלצול טלפון פתאומי שינה הכול. אושפזת בבית החולים בנהריה. נסעתי יחד עם יהל, שומעים בלופים את האלבום "Closing Time" של טום ווייטס לאורך כל הדרך. מצאתי אותך שם עייף מאי-פעם, חיוור, נאבק לנשום.
התיישבתי לצדך והחזקתי לך חזק את היד. "אני אוהב אותך, סבא," אמרתי. "תודה על הכול. פשוט תודה." "איזה סבא יש לכם…" נאנחת בעצב. "סבא אצילי!" התגוננתי. "אה, נדי… אני כבר לא כזה…" ענית בלחש. "אתה אכן כזה. אתה סבא אצילי. אצילי ועייף, אבל עדיין אצילי!"
למחרת הגעתי עם הגיטרה. ניגנתי לך את השיר שכתבתי לך, ממרר בבכי. "נעים לי שאתה יושב פה לידי. בגלל שיש לנו את האהבה שלנו, ואת הקשר המיוחד," אמרת לי. "נדי… תדאגו לסבתא… תאמין לי, נדי שלי… היא לא חזקה כפי שהיא נראית… תדאגו לה אחרי שאני אלך…"
ניגַנו, יהל ואני, את השיר שהכי אהבת, "שיר העמק" של נתן אלתרמן. בפעם הבאה שבאתי, כבר היה לך קשה לדבר. ניגנתי לך בלחש שוב: "נומה, סבא, סבא תפארת, אנו לך משמרת." נישקתי אותך במצוח ונופפתי לשלום. זו היתה הפעם האחרונה שנפגשנו.
הלכת לעולמך ביום רביעי, ה-16 בפברואר, בשעה 7:30 בבוקר. הייתי בדרך אליך, דוהר בכביש החוף עם טום ווייטס ברקע, אבל לא הספקתי. תודה, סבא, על שהיית לי לחבר אמת אמיץ.
בהלוויה שלך שרתי את השיר שכתבתי לך ואמרתי שלשאלתך בבית החולים – אם קל לי או קשה לי – קל לי לשיר את השיר כי אני המחבר שלו, וקשה לי לשיר אותו כי כל כך לא רציתי שיגיע היום הזה שאשיר אותו מעל הקבר שלך, כשאתה שוכב על הגב בבית הקברות הקטן של הקיבוץ, בין ברושים.
