כתיבה אישית על הורות, חינוך, התבגרות והדברים שבאמת חשובים בגידול ילדים.
אני לא יודע לריב. אני יודע לכעוס, להתעצבן, אבל אני לא יודע לריב. כשאני רב עם אהבת חיי, זו שפסעתי עימה יד ביד אל עבר חופה וקידושין, אני מתכנס ומכווץ את עצמי לשתיקה אלימה, נותן מחיאת כף לאוויר, והיו גם איזה פעם או פעמיים שיצאתי מהבית. פאסיב-אגרסיב. אני יכול גם להקטין, לזרוק לאוויר מילים שתוך שנייה אביע עליהן צער כנה ועמוק בליבי.
אלו הפעולות שאני זוכר כילד שצופה בהוריו רבים. את ההשלמות והפיוס לא ראיתי, רק הבנתי שעכשיו יש רגיעה. אבל ההורים שלי לא אשמים. את אבי בבית הילדים בקיבוץ גם לא לימדו לריב, וגם בבית אימי בבית הקטן שבשכונה ה׳ בבאר שבע לא לימדו לריב. לריב נכון.
קטע, סבתי תחגוג עכשיו 100 שנה בשבת הקרובה, והיא מספרת לי שגם אותה לא לימדו לריב, אפילו לא לימדו לחבק. היא וסבי ז״ל החליטו שהם נותנים נשיקה לפני השינה, לא משנה כמה הריב בניהם היה קשה, והם שמרו על זה לאורך השנים, כך שניהם סיפרו לי.
פעם מיכה שטרית כתב משפט כואב מנשוא בתוך שיר: "רק מלחמה, (אם תבוא), תחזיר אותנו הביתה." שלום חנוך כתב ב-1997: "אין שום עם סגולה. יש רק יחידים. לא כולם טיפשים – לא כולם מודים. אלה יהודים – ואלה יהודים!" שלמה ארצי כתב ב-1985: "צריך לומר את זה! צריך לשיר את זה בצער: עוד לא למדנו כלום…כך מסתבר…".
הדאגה לאחדות העם הזה היא דאגה עתיקת יומין. ואני, הקטן, קם מחר ונוסע לחדרה להיפגש עם התלמידים שלי בתיכון שם, בשיעור שלנו על ניהול רגשות, ניהול כעסים, על הידברות. אני מספר להם שגם אני תלמיד בשיעור הזה. זה הדבר הכי גדול וחשוב שאני יכול לעשות למען מחר אחר, טוב יותר, כאן בארץ שלנו.
מאיר אריאל כתב פעם: "המפלגות מנציחות את הפילוג". אני מסכים איתו. פעם הייתי עובר דלת דלת בתקופת בחירות, למען מפלגות שהאמנתי בהן. היום אני לא עם אף אחד. לא רץ בשביל אף אחד יותר.
אני בעיקר שוב חושב על סבתא שחוגגת השבת 100 שנים כאן, ואיך שעלתה לבד לארץ כנערה ושכל משפחתה הושמדה בשואה, והיא ייבשה את הביצות שם בגליל, ושאבה מים מן הבאר ולחמה באויבים עם רוגטקה ודלי של מים רותחים, וכואב לי שמהר מאוד שכחנו כבר כמה ברי מזל אנחנו על ששבנו שבטים שבטים אל האדמה הזו.
אני מתפלל ועומל שיבוא מנהיג (והלוואי מנהיגה!) שידע לאחד באמת את העם הזה. שידבר אהבה. אחד שלא ינסה לשנות אף שבט, אלא רק ינסה לחבק, להקשיב, לחבר, לחמול ולהכיל. אני מתפלל עומל וחורש בשדה הקטן שלי. יום יום. ואולי עוד יבוא ויעלה אחד כזה, אחת כזו, מהתיכון בחדרה או מהפנימייה.
אז לא לימדו אותנו לריב, אבל עלי כהורה ללמוד בעצמי איך לריב נכון, איך להשלים נכון. כי אין דבר יותר חשוב מהבית. אהוד מנור כתב פעם: "הלוואי שלא נכאב ואיש אחיו יאהב, הלוואי ויפתחו שוב שערי גן עדן, הלוואי ויתמזגו מזרח ומערב, הלוואי הלוואי ונחדש ימינו כאן כקדם…". הלוואי.
