כתיבה אישית על הורות, חינוך, התבגרות והדברים שבאמת חשובים בגידול ילדים.
אתמול הייתי על אחד מגגות העולם – בימת TED העולמית. לפי מה שמספרים, אני האדם הראשון בעולם שעושה שתי הרצאות טד במרווח של חודשים ספורים זו מזו.
התהליך להרצאה הזו היה מרתק, מלמד וגם מלחיץ מאוד. אחרי שנים שבהן אני רגיל להרצאות של שעה ורבע, הייתי צריך לצמצם ולדייק את עצמי לכמה דקות בלבד. כל העולם מקשיב, ואני רוצה להגיד כמה שיותר – אבל אי אפשר. יש רק כמה דקות לתת את התרומה שלי לעולם על הבמה החשובה הזו. זה היה תהליך גדילה מבורך.
פתאום אני מוצא את עצמי יושב עם אנשים שנשאתי אליהם עיני ילד מעריץ:
ישבנו יחד על בקבוקי יין אדום וקדרת פטריות עד חצות, מחזקים ומדייקים אחד את השני. כשירדתי מהבמה ויולי אמרה לי: "יהונתן, יש לנו הרבה מה ללמוד ממך!", הלב שלי הסמיק מהודייה והתלהבות.
אבל הדבר שהכי ריגש אותי אתמול לא קרה על הבמה, אלא בקהל. ליאת, המדריכה שלי מהפנימייה, באה לראות אותי.
נזכרתי פתאום ביהונתן בן ה-17. הייתי "אליל רוק" יהיר בפנימייה, וזילזלתי בבקשה של ליאת לשיר שיר של אתניקס ("BMW שחורה") בהצגה שהיא בנתה לקבוצה. סירבתי בתוקף. "שאני אשיר אתניקס?! No way".
בתוך הוויכוח הסוער במסדרון, ליאת נתנה לי משפט-מתנה שהולך איתי עד היום:
"אתה מוכשר. אתה יכול להגיע לגג העולם. אני יודעת את זה. אבל אתה צריך להיזהר שלא תגיע לשם ותמצא את עצמך לבד!"
זה היה אגרוף חזק. באותו ערב שרתי את השיר באהבה בקבלת השבת. לימים הבנתי מה ליאת ניסתה ללמד אותי: ההצלחה שלך שווה כקליפת השום אם לא תהיה מחובר למהות הנתינה.
ליאת הייתה למצפן הפנימי הכי גדול שלי כשהפכתי אני למדריך. אתמול, כשעליתי על "גג העולם", לא הייתי שם לבד. הבטתי בליאת כמעט כל ההרצאה. "תראה אותך! מהחדר האחרון במסדרון – אל הבמה הגדולה בעולם!", היא קראה לעברי.
זה היה רגע בחיים. שלי ושלה. ככה זה בחינוך – כל אות חשובה.
