כתיבה אישית על הורות, חינוך, התבגרות והדברים שבאמת חשובים בגידול ילדים.
אני זוכר את הרחוב בתל אביב. אני זוכר איפה עמדה השמש בשמיים באותו רגע, ואני זוכר את התחושה ברנו 5 הישנה של אבא. ברדיו התנגן בדיוק השיר "Jealous Guy". המלודיה, הנגינה וההרמוניה פשוט הקסימו אותי, שאבו אותי פנימה אל תוך עולם חדש.
"אבא, של מי השיר הזה? מי שר אותו?", שאלתי בעיניים לטושות. "ג'ון לנון. מהחיפושיות", ענה לי אבא.
כשהוא כיבה את המנוע ופתח את הדלת, ביקשתי בביטחון של ילד: "תשים לי אותו שוב!". אבא הביט בי בעיניים מעט עצובות, המבט הזה של הורה שרוצה לחולל נס עבור הילד שלו אבל יודע שהוא כבול לחוקי המציאות. "אני לא יכול, בן. זה היה ברדיו. עכשיו יש כבר שיר אחר".
אני חושב שמאז אני לא אוהב להאזין לרדיו. משהו בחוסר השליטה הזה, בידיעה שיופי יכול להופיע ולהיעלם מבלי שנוכל להחזיק בו, נצרב בי עמוק. מאז, בכל פעם שאני שומע שיר של לנון, אני עוצר. אני נזכר שיש רגעים בחיים – בדיוק כמו השיר ההוא – שעלינו לחבק חזק אל הלב באהבה ובתשוקה, כי הם לא ישובו עוד.
כשגדלתי והגיעו ימי הפנימייה והנעורים, רכשתי לי את האלבום בכסף שהלווה לי חבר לחדר. שמתי את הדיסקמן, לחצתי 'פליי' והאזנתי לשיר שוב ושוב. ניסיתי לצוד את הקסם ההוא, לשחזר את הנס מרחובות תל אביב.
אבל השיר מעולם לא הצליח לשחזר את יופיו מהיום ההוא. אולי כי הקסם לא היה רק במוזיקה, אלא ברגע המדויק שבו הוא בקע מהרמקולים של הרנו 5, כשאבא היה שם לידי, והזמן עמד מלכת.
