כתיבה אישית על הורות, חינוך, התבגרות והדברים שבאמת חשובים בגידול ילדים.
"בזמן האחרון אני אוכל הרבה שוקולד, נמלט למשחקים בפלאפון, נרדם באמצע היום…", אמר לי האבא המותש במפגש בקליניקה.
חייכתי. "אתה יודע איזה יצור מתנהג ככה?". שאלתי. "איזה?", שאל. "ילד." עניתי.
האבא חייך והנהן. כולנו מכירים את התחושה הזו – הרצון לחזור לרחם הילדות, למקום שבו אין מיסים, אין מטרות ואין מחויבויות. ממש כמו בסטיאן ב"סיפור שאינו נגמר", שנשאב לספר בעליית הגג והיה חופשי.
הפגישה הציפה בי זיכרונות מסבתא חוה ז"ל, כשצעדנו יחד בשבילי קיבוץ מצובה אל הספרייה בניחוח המתוק. למרות שחיזבאללה היו דקות ספורות מהגבול, ולמרות שסבתא "החזיקה אותי קצר", הרגשתי שם ילד חופשי, בטוח ומוגן.
אחרי הפגישה, יצאנו יחד לקנות שוקולד במכולת של לאון למטה. זללנו אותו כמו ילדים. אחר כך נסענו לחנות ספרים, וכל אחד בחר לעצמו "סיפור שאינו נגמר" חדש.
אני בחרתי את "החתול שהציל ספרים". והאמת היא שהחתול שבספר מציל בכל יום גם קצת אותי.
