כתיבה אישית על הורות, חינוך, התבגרות והדברים שבאמת חשובים בגידול ילדים.
אני לא זוכר אילו מקצועות היא לימדה אותי שם, בכיתת צריף הרכבת המוזנחת של חטיבת הביניים בהדסים. הכיתה שבה יכולנו לראות את שדות התותים מבעד לסורגים של החלונות הקטנים.
אני זוכר אותה, את אילנה גולדברג ז"ל. אישה קטנת קומה עם משקפיים גדולים ושיער שחור שאסוף תמיד בהדיקות בסיכות ראש עתיקות. אני זוכר שביקשנו ממנה שוב ושוב לראות אותה עם שיער פזור, והיא רק חייכה בחיוך שידענו שמשאיר את היום הזה כחלום רחוק.
אילנה לקחה אליה את כולנו – התלמידים המאתגרים, האבודים, אלו שסומנו לכיתות מב"ר או לבתי ספר מקצועיים. בזמן שאני קישקשתי בספרי הלימוד או בהיתי בחקלאים שבשדות, היא פשוט הייתה שם עבורנו.
אני לא זוכר שיעור אחד, אבל אני זוכר בדיוק מה היא גרמה לנו להרגיש. היא הייתה מורה שאוהבת ילדים ומאמינה בהם. מורה שהוקירה את השליחות שלה בכל רמ"ח איבריה.
היום, ביום המורה הבינלאומי, נזכרתי בה. קיוויתי שהיא רואה שם מלמעלה את כל השדות שחרשה בנפשותינו – ערוגות של הכלה, הבנה ואהבה.
אילנה, פירות האהבה שלך ממשיכים לצמוח.
