כתיבה אישית על הורות, חינוך, התבגרות והדברים שבאמת חשובים בגידול ילדים.
"אבל אחי, למה סטאלון ממשיך לעשות סרטים אם הם כאלה כושלים?" שאלתי את יהל אחי לפני כמה חודשים, כשיצאנו מעוד סרט של סילבסטר סטאלון, הרמבו והרוקי הבלתי מעורער של ילדותנו היחפה.
"כדי שיהיה לו בשביל מה לקום בבוקר," ענה יהל.
התשובה הזו הדהדה בי. היא חזרה כששאלתי על זמרים שכבר מזייפים ועדיין מופיעים. זו תמצית הקיום – הצורך במשמעות שמעיפה אותנו מהמיטה.
לאחרונה קראתי את "איקיגאי — הסוד היפני לחיים ארוכים ומאושרים". הספר לוקח אותנו לאוקינאווה, אי של אנשים שחיים עד גיל מאה פלוס. התחלתי ללמוד את אמנות הלחימה שלהם, אבל חיפשתי את האושר.
חיכיתי לברוס ספרינגסטין בנטפליקס. הדלקתי נרות, מזגתי וויסקי, והתיישבתי לצפות בענק הזה מספר את חייו. אבל ברוס לא נראה כמו מישהו שקרא את "איקיגאי". הוא נראה עייף. "אף פעם לא עבדתי חמישה ימים בשבוע עד עכשיו, ואני לא אוהב את זה," הוא אמר, והקהל צחק.
התרוצצתי אחרי ענקי הילדות שלי, חיפשתי את הניצוץ הזה בעיניים. רובם נראו מותשים מהמרוץ. אולי כי הם לא יפנים באמת?
חזרתי לספר לזכרו של סבי ז"ל, שלמה דורון. הוא קרא לזיכרונות שלו "רסיסים". הבנתי ששם טמון הסוד. אביתר בנאי שר ב"אלף אנשים" על הצורך בקהל כדי להרגיש את ה"אורגזמה של האושר". אבל כמה זה מספיק? אלף? עשרת אלפים? האינסוף הזה של השאיפות שלנו הוא בור ללא תחתית.
כשצביקה, השומר בגן של אמלי, בירך אותי ב"בהצלחה" לקראת הרצאה, עניתי לו: "צביקה, אתה בטח מתכוון שאני איהנה, כי להצליח כבר הצלחתי".
צביקה הופתע. שאלתי אותו מה עושה אותו מאושר. "לקרוא ספרים!" הוא ענה. צביקה מצא את האיקיגאי שלו בבוטקה של השומר, בין דפי ספר של ראש שב"כ לשעבר.
הבנתי שסבא צדק. האושר נמצא ברסיסים. ההצלחה היא לא הפרסום, לא מספר הכיסאות התפוסים באולם ולא סך ההכנסות. ההצלחה היא שיש לך אהבה שמרעידה אותך מבפנים ונותנת לך סיבה לקום.
חזרתי הביתה. יהל הגיע לשתות קפה. ישבנו ודיברנו על אמונה, גיטרות ויפנים. לקחתי ביס מעוגייה, ורסיסים ממנה נפלו לתוך הקפה שלי. הבטתי באחי, וכל הרסיסים שבי התאחו לאושר שלם וגדול.
