כתיבה אישית על הורות, חינוך, התבגרות והדברים שבאמת חשובים בגידול ילדים.
לפעמים, הדרך הכי קצרה הביתה עוברת דרך חיבוק אחד ארוך.
היום בקליניקה, קרה משהו שמעבר למילים. הורים וילדים עמדו אצלי בחדר, וביניהם – נהר של כאב. ראיתי שם סכרים של ריחוק, הימנעות מקרבה, ו"עטלפים" של פחדים מלהיפגע זה מזה שוב. בתוך שדות המאבק וההתשה שמאפיינים את היחסים עם הילדים והמתבגרים שלנו, לפעמים אנחנו שוכחים איך פשוט להיות.
לשהות בחיבוק: הכלי החזק ביותר בקליניקה
כמדריך הורים, אני יודע היטב כי לפעמים הפתרון הוא פשוט לשהות.
נתתי להם לעמוד ולהתחבק. ביקשתי מההורים ללטף את הגב של המתבגרים, לתת להם להניח את הראש על הכתף. ברגעים האלו, אנחנו יוצקים אהבה, חמלה וחסד לתוך הסדקים.
המאבקים קיימים, והם עזים. אבל לצידם אני תמיד אומר כי יש לטפח "עוד ערוגה".
ערוגה של קירבה, של רוך, של חמלה (לעצמנו ולמתבגרים שלנו).
אם נדאג ליצור יותר רגעים בעלי אופי של קירבה והעדר שיפוטיות – השינוי ביחסים יגיע, והוא יגיע מהר.
אחד מהדברים שהכי קשים לנו ההורים, היא שאנחנו מגדלים את הילדים שלנו מתוך רגשות אשמה. פעם שמעתי שאשמה זה אש מה'. וגם שאשמה היא בית הקברות של התודעה.
אבל, יש אשמה בהורות. והרבה. והילדים שלנו לא פעם מעלים, מגבירים בנו את התחושה הקשה הזו.
הנטייה הטבעית שלנו היא לא להיכנס אל האש – להתרחק מבערת האשמה.
להתרחק מהמתבגרים שלנו, כי מי רוצה להרגיש אשמה? מי רוצה לקרב אותה אליו שוב ושוב? ואז נהיה מעין סידור נוח שכזה – הם בעולמם ואנחנו בעולמנו.
ואז אין עוד ערוגה, יש את קידוש הריחוק.
הצעד הראשון שלנו כהורים היא להסכים להביט בזה – הילד שלי גורם לי להרגיש אשמה. בושה. תסכול. כאב. וואוו – ים של כאב. הוא גורם לי להרגיש שאני כישלון.
במקום הזה אני רוצה שההורה יכיר ברגשות הקשים שהילד שלו מעלה בו,
ומנגד שהילד יוכל לראות את ההורה שלו כבן אדם שהוא, לפני ההורה שהוא.
(כמו שכתב שלמה ארצי, על האמירה של בנו אליו – "אתה גם אבא, אתה גם בן אדם").
הריפוי מתחיל במקום בו אנו מצליחים לראות את ההורים שלנו גם כילדים שהם היו, ושהינם עד היום.
ההורים נדהמים לגלות כמה המתבגרים שלהם נרגעים מולם, כשהם מעט יותר יודעים מה עובר עליהם כבני אדם. כשיש שיתוף. כשהאשמה נרגעת. כשאני מבין כהורה שעשיתי את כל מה שיכולתי וידעתי לעשות, והאשמה רק תשרוף אותנו ואת היחסים שלנו עם הילדים שלנו. עלינו לקבל על עצמנו שאנחנו יצורים טועים ותועים, ואנחנו מגדלים גם ילדים כאלה.
החברה שלנו עשתה שיימינג רע לטעויות,
כפי שבני האדם עשו לזאבים (שהם אגב הורים נהדרים!).
בעייני, טעויות זה שדה הלימודים הכי נפלא שיש.
הילדים (במיוחד שהם בני 16,17), מפללים שלא נגדל אותם מתוך אשמה.
הבן והאב ישבו מולי יחד. כל אחד בקצה השני של הספה.
"אני כבר בן 17," אמר הבן. "את רוב השנים שלנו העברנו במאבקים…הייתי רוצה שיהיו לנו גם זיכרונות טובים…"
ודמעות. של שניהם. הרי זה מה שהאב הכי מפלל לו גם. שניהם רוצים להגיע לאותה הכתובת, רק ששניהם לא יודעים איך.
אני מאמין שאם יש לנו אהבה – יש לנו את הכלי הכי חזק לשינוי.
אז אני ניגש לאהבה. כי כעס, עלבון, אשמה, בושה, חרטה – יש בערמות בניהם. אבל ישנה גם אהבה, גם אם היא קבורה תחת הריסות מגדל היחסים – היא שם.
אז ביקשתי משניהם לעמוד, ולהתחבק. להיות באהבה. להתחבר אליה. לתת לה מקום.
לפעמים אנחנו מגלים שזה דבר שלא קרה מאז שהילד שלנו היה בן 4.
אני לא הולך עם כיפה על ראשי, אבל בתוך החדר אני מרגיש שזה מעבר אליי. שמשהו הרבה יותר גדול ממני עובר ועובד דרכי. לתת להורים וילדים את רגעי החיבוק וההקשבה הללו – זה הדבר הגדול ביותר שזכיתי לעשות השבוע.
מרגישים שהמרחק מהילדים גדל? אתם לא לבד.
בקליניקה שלי להדרכת הורים, אנחנו לא רק מדברים על הבעיות, אנחנו בונים גשרים מעל נהרות הכאב. אם אתם מרגישים ש:
נוצרו "סכרים" של שתיקה או ריחוק בבית.
המאבקים היומיומיים התישו את החמלה.
הפחד להיפגע מונע מכם ומילדכם להתקרב באמת.
אני מזמין אתכם למרחב של הקשבה וחיבור. יחד, נלמד איך להמיס את המגננות ולהחזיר את הביטחון והאהבה לקשר שלכם.
בתמונה: אמלי שלי ואני. שבוע הבא היא כבר חוגגת בת מצווה. ומה הדבר הכי חשוב?… רק שנשאר קרובים.
