כתיבה אישית על הורות, חינוך, התבגרות והדברים שבאמת חשובים בגידול ילדים.
"הגעתי אליך עכשיו מלוס אנג'לס," אמר לי נתן כשהתיישב על הספה אצלי בקליניקה. "יש לי קרב בעוד שבועיים, ואני צריך עכשיו להיות ממוקד מאוד. להיות בשיא האימונים. אבל אני לא יכול לעשות שום דבר, הראש שלי רחוק מהקרב הזה. אני צריך לתקן את עצמי. למצוא דרך אל זואי, הבת שלי."
נתן הוא בחור חסון ומרשים שפיתח קריירה של מתאגרף מקצועי בארצות הברית. "מתי התחלת להתאגרף?" שאלתי בסקרנות. אני עצמי נכנסתי לעולם אמנויות הלחימה בשנתיים האחרונות. התחלתי ללמוד קרטה בסגנון "ווצ'י ריו", המשלב בין הרוך והקושי הקיים בנו ובעולם.
"התחלתי להתאגרף כשקרה כל מה שקרה עם זואי, או יותר נכון — עם אימא של זואי," השיב לי נתן והתכווץ מעט על הספה. "ספר, אני מקשיב," אמרתי והגשתי לו כוס מים.
"הפכנו להורים בגיל צעיר מאוד. אני מדבר איתך על גיל שבע-עשרה של שנינו. הכרנו והתאהבנו מהר מאוד. זה היה מטורף. בגלל הרקע המפוקפק שלי בלימודים, לא התגייסתי לצבא וגם לא סיימתי שתים-עשרה שנות לימוד. למעשה שנינו לא סיימנו. גידלנו את זואי. אני עבדתי במשאית הזבל, ולקחתי כמה משמרות שרק יכולתי. מצאת החמה עד צאת הנשמה. הייתי בבית רק בלילות ובשבתות. שירלי גידלה את הילדה. השקיעה בה.
אני שמרתי את התמונה של זואי אצלי בכיס הסרבל, ובכל פעם שהיה לי קשה ומסריח בעבודה, הייתי שולף את התמונה והרגשתי שאני בשדה פרחים גדול שאין לו קצה. היא היתה החיים שלי, הילדה הזאת."
"אבל יום אחד, כשזואי היתה בת שלוש, שירלי התהפכה עלי והשתנתה. היא הושיבה אותי לשיחה על כך שאני לא בבית אף פעם, אמרה שהיא צעירה ובעצמה ילדה ולא חוותה מספיק את החיים ואת העולם. היא רוצה להתרגש, רוצה להרגיש את ההתאהבות שהרגישה בקשר שלנו בהתחלה. בקיצור, היא רצתה להיפרד ממני ולצאת לחיים חדשים. הייתי בהלם. לא הצלחתי להבין אותה. גם לא רציתי. אז עשיתי מה שראיתי את אבא שלי עושה."
נתן עצר את דבריו וסוף סוף שתה מעט מים מהכוס שהגשתי לו. "מה עשית שאבא שלך עשה?" שאלתי.
"הלכתי למטבח, הוצאתי את כל הצלחות והכוסות, הכול — וזרקתי ושברתי על הקירות. קיללתי אותה, צרחתי את נשמתי. איבדתי את זה."
"השכנים הזמינו משטרה. שירלי סיפרה למשטרה שהיא מפחדת ממני ושהכול קרה כי הודיעה לי שהיא רוצה להיפרד ממני. השוטרים אזקו אותי בעודי צורח ומקלל, ולקחו אותי למעצר לילה בתחנה. זואי כמובן התעוררה, קמה מהמיטה וראתה הכול. היא הביטה בי בעיניים גדולות ועצובות כל כך, וזו היתה הפעם האחרונה שראיתי אותה, עד לא מזמן."
נתן הרכין את ראשו ורכן לפנים באי נוחות. "תראה, אני לא סולח לעצמי על זה שלא מצאתי מוצא אחר. שלא הגבתי בדרך אחרת. התנהגתי בדיוק כמו אבא שלי. אדם אלים שמאבד את זה. עוד אחד שלא יודע לדבר ולתמלל רגשות. לפחות מעולם לא הרבצתי לשירלי, כי זה משהו שאבא שלי כן עשה, והיה מכה את אימא שלי נמרצות מול העיניים שלי. אבל לא הצלחתי באמת להיות אבא אחר, שונה ממנו."
"אחרי המעצר בתחנה שיחררו אותי, אבל עם צו הרחקה משירלי ומזואי. נתתי לשירלי גט בלי עיכובים והיא התעקשה לוותר לי על המזונות, אבל דרשה שלא אקבל שום משמורת על זואי. נאבקתי בבית המשפט על משמורת משותפת על זואי, אבל השופט החליט שאני אראה את זואי רק כמה שעות בשבוע, תחת השגחה, בגלל ההתפרצות האלימה שלי. אמרתי לשופט: או שאני מקבל משמורת משותפת על הילדה — או כלום." נתן הרים מעט את קולו.
"מה זה אומר כלום?" שאלתי.
"כלום. אני כבר לא אבא של הילדה," חתם נתן. "הבית, דירה של שני חדרים בחולון, נשאר שלי. הפכתי את הדירה לאנדרטה. הכול בה נשאר אותו הדבר. לא נגעתי בשום דבר במשך תשע השנים האחרונות. הסלון בו ישַנו, החדר של זואי, הכול נשאר עומד כמו ביום האחרון שזואי ראתה אותי."
"בעצם, אם הבנתי נכון, לא ראית את זואי במשך תשע שנים?" נתן הנהן, ואז ענה בקול, "כן. כדי לשרוד את זה מחקתי מבחינתי את קיומה. לא באמת, אתה יודע. אבל ניסיתי בהחלט. הקמתי משפחה חדשה, יש לי חיים חדשים. המשכתי הלאה." נתן לגם מהמים. הבחנתי בקושי שלו. הוא השתתק והשפיל את עיניו לרצפה במשך דקות ארוכות.
"איך התחלת להתאגרף?" שאלתי. נתן הרים את מבטו מהרצפה בתנועה מהירה, והבחנתי בעיניו בניצוץ שלא היה שם קודם.
"כילד, אני לא זוכר שמישהו האמין בי, אולי חוץ מאימא שלי. אף מורה, אף מנהל, לא סבא ולא סבתא. זה משהו שאני סוחב מהילדות, שהאנשים הקרובים אלי לא מאמינים בי. מחוץ לבית המשפט, כשיצאתי כולי שבור ומרוסק לרסיסים, חיכה לי על המדרגות אדם בשם טוני הלמר. טוני הלמר היה מאמן גדול בעולם האִגרוּף הישראלי. הוא תפס אותי בחוזקה במדרגות בשתי ידיו שהקיפו את זרועותַי, הביט לי בעיניים ואמר לי בקול מלא ביטחון:
'פעם, לא כל כך מזמן, גם אני ירדתי במדרגות האלה, עם פנים נפולות כמו שלך. לא היה לי אבא שילמד אותי שאפשר גם אחרת. למדתי בדרך הקשה את הדרך האחרת. אתה יכול לרדת במדרגות האלה, ומכאן רק לרדת עוד ועוד, או לעלות על דרך חדשה יחד איתי.'
הסתכלתי לו בעיניים ושאלתי, 'איך בכלל אתה מכיר אותי ויודע מי אני?!' טוני חייך ושלף פתק מכיס המכנסיים שלו. היה כתוב בו: 'בבקשה, ארצ'י. אנא, שהנכד שלך יוציא מהנכד שלי את האלוף שבו.'
הבטתי בפתק שטוני שלף, ולא הבנתי מה אני רואה וקורא. טוני חייך אלי ואמר לי, 'סבתא שלי וסבא שלך היו חברי ילדות טובים עוד בחוץ לארץ. הוא מאוד דאג לך לאורך השנים, ובימיו האחרונים הוא נתן לסבתא שלי את הפתק הזה… הוא סיפר לה על הבושה שלו, על האבהות שלו ועל האבהות שהוריש לבנו, אביך, ואיך גדלת אתה. אני יכול להוציא ממך את האלוף שבך. אני כבר רואה אותך, מביט לך בעיניים ומאמין בך. אתה מאמין בעצמך'?"
נתן עצר את סיפורו ומחה דמעה מתגלגלת. "אתה מבין, יהונתן, זו היתה הפעם הראשונה ששמעתי מישהו מוציא מפיו את המילים 'אני מאמין בך', ומתכוון אלי!"
"החלטתי לחבק את טוני. לקחת את ההצעה שלו בשתי ידיים. מחקתי את מי שהייתי. השלכתי את העבר לאש. די מהר הפכתי לכוכב עולה בשמי האִגרוף בארץ, ואז הגיע החוזה מלוס אנג'לס. עברתי לחיות ולתאמן שם, הכרתי את בריטני ונולדו לנו שני ילדים. חשבתי על זואי בכל פעם שירד החושך ובכל פעם שעלתה השמש, אבל כאילו אימנתי את עצמי לא לתת לזה ביטוי. אבל אתה כבר יכול לתאר לעצמי מה קרה…"
נתן נשען לאחור על הספה. "זואי גדלה," עניתי מיד, "והיא היתה מספיק אמיצה וחכמה לא לוותר לך ועליך ועליכם."
נתן פתח עיניים גדולות, מחא כפיים וזעק: "בול!" ומיד המשיך: "זואי השיגה את מספר הטלפון שלי והתקשרה אלי. רעדתי כולי. היא אמרה לי רק משפט אחד: 'שלום, אבא שלי. אני בשדה התעופה בן גוריון. אני גם מוכנה להתפגר כאן. אני חיה כאן על ספסל ליד שער D, ואני אהיה כאן עד שתבוא. חיה או מתה, אני כאן.' וניתקה."
"משהו חזק ממני לקח את רגלַי אל המטוס הראשון לישראל. ירדתי מהמטוס, והתחלתי לרוץ כאחוז טירוף אל שער D. רץ ונותן לעצמי אגרופים תוך כדי ריצה. נזכרתי בבת אחת בריח שלה כשהיתה תינוקת בזרועותַי… איך עזבתי אותה כל השנים האלה?! איך הפניתי לילדה הזו את הגב?! בשביל הכבוד שלי בבית המשפט?!"
"רצתי ורצתי, וראיתי אותה שם על הספסל. ילדה שלי. ילדה יפה שלי. שיער חום זהוב ברסטות מדהימות. העיניים הגדולות והחומות-זהב שלה שהביטו בי במבט ששילב יחד כעס גדול, עצב גדול, שמחה גדולה והתרגשות עצומה. אספתי אותה בזרועותַי בלי לדבר וחיבקתי אותה חזק. בכיתי כמו שלא בכיתי בכל חיי. 'זואי, זואי שלי. סליחה, זואי שלי. אבא כאן עכשיו. אני כל כך מצטער, זואי שלי.'"
"זואי סיפרה לי כל הלילה על מה שעבר עליה. היא חיה מגיל שמונה בפנימיות. שירלי, גרושתי, נכנסה לדיכאון, הפכה לחולת נפש ולא יכלה להמשיך ולגדל את זואי. זואי חיה בכעס עצום עלי, ובצדק. נעלמתי ונטשתי אותה. כמה טיפש הייתי. הצעד שעשיתי היה אכזרי."
"זואי סיפרה לך מה גרם לה להתקשר אליך דווקא עכשיו?" שאלתי. נתן השיב שזה בזכות חברה שהעבירה לה את הספר שלי. היא אמרה לזואי שהיא זכאית לכתוב את סיפור חייה בעצמה, ולא להיות מובלת כענף הנסחף בזרם. היא ציטטה לה משפט מתוכו — 'את העבר לא נוכל לשנות. את העתיד כן'.
"זואי החליטה שהיא רוצה לפגוש אותי, ועכשיו היא רוצה לחזור איתי ללוס אנג'לס ולחיות איתי. לכן באתי אליך, בעצם. זה מורכב לי. אני לא יודע איך לנהוג מכאן."
"אתה כן יודע, נתן," אמרתי בהחלטיות. "מה אתה רוצה, נתן? מה אתה באמת רוצה?"
"אני רוצה שזואי תבוא ותהיה איתי," ענה בלי היסוס. "אני רוצה לפצות על הזמן האבוד שלנו. על האבא הנעדר שהייתי. אני רוצה שהיא תעבור אלי."
"אז תעשה את זה פשוט," אמרתי וחייכתי. "כמו באִגרוף, כוחנו הוא ביכולת שלנו לספוג מהלומות ולהמשיך להתקדם. אחת מהמתנות האדירות שיש לנו, בני האדם, היא היכולת לבחור לעשות את חיינו פשוטים. ברגע שהיית בקשב מלא רק לקול הפנימי שלך — הצלחת להשיל את שכבת החספוס שלבשת במשך שנים. ירד השריון הזה."
"אני לוקח אותה איתי לאמריקה. אטפל במה שצריך לטפל כאן כדי שזה יקרה, ואנחנו נצליח! מגיע לנו לחיות ולגדול יחד!" אמר נתן בהחלטיות. נתן קם והתחבקנו.
"נתן, אמרת בתחילת הפגישה שבאת לכאן כדי 'למצוא את הדרך עם זואי'. אבל נדמה לי שכאשר נכנסת לכאן כבר מצאת אותה." הבטתי בעיניו וחייכנו. עיניו של נתן נצצו מדמעות.
"ועוד דבר. המאמן שלך והספונסרים כועסים עליך. אני יכול להבין אותם. אבל זְכור שהאִגרוף החל על מדרגות בית המשפט, דרך פתק קטן שכתב סבא שלך. אני מאחל לך הצלחה בקרב הגדול הזה, ומתרגש מהמחשבה שזואי תהיה לצדך ותצפה בו מקרוב… אבל תוצאות הקרב הזה — ולא חשוב איך הוא יסתיים — יהיו משניות בסיפור חייך. זה עתה ניצחת בקרב הכי חשוב שגבר יכול לנהל בחייו. הקרב על האבא שאתה רוצה להיות."
אבהות היא לא רק נוכחות פיזית, היא היכולת לבחור להוריד את השריון. לפעמים אנחנו נלחמים על ה"צדק" או האגו שלנו, אבל המחיר הכבד משולם על ידי הילדים. הסיפור של נתן מזכיר לנו:
