יום אחד התקשרה אלי רווית, בוכה וכואבת. היא סיפרה לי על בתה, בת החמש-עשרה, שהפסיקה ללכת לבית הספר ומסתובבת עם חבורת רחוב. קבענו להיפגש, ורווית הגיעה אלי לקליניקה עם חבילת טישו גדולה בידה האחת, ובשנייה קופסה שקופה עם מנה אישית של עוגת שוקולד.
לאחר שהתיישבה מולי על הספה, אמרה: "תראה, היא מזכירה לי בדיוק את עצמי. גם אני הייתי נערה מתמרדת, לא הקשבתי להורים, ברחתי מהבית, הסתובבתי עם עבריינים. בשיניים ובציפורניים יצאתי מתהומות. אני לא יודעת אם לבת שלי יהיו אותם כוחות שהיו לי.
"בנוסף, לא אכחיש, אני פוחדת לאבד אותה. פעם — מה זה פעם?! עד לא כל כך מזמן — היה לנו קשר מאוד מאוד קרוב. יש לי ארבע בנות. היא הייתה עד לא מזמן הבת הכי קרובה אלי. כואב לי הלב לראות אותה ככה, הורסת לעצמה את החיים במו ידיה. אני נאבקת בה, צועקת עליה, עוקבת אחריה. זה לא עוזר. הגעתי אליך היום כשאני כבר נואשת. אני מרגישה שכשלתי באימהות שלי."
כל המילים הללו נשמעו לי מוכרות. זה לא הקול של אימא שנכשלה. זה קול של אימא שאבודה.
איפה האבא בסיפור?
"איפה האבא בסיפור?" שאלתי.
"מבחינתו היא לא הבת שלו. הוא לא בסיפור. אם הוא יהיה בסיפור, יהיה פיצוץ. יהיו צעקות ואפילו מכות. ההתנהגות שלה לא מקובלת עליו," חתמה.
"בהתנהגות שלה, מה לדעתך היא מבקשת ממך?" שאלתי.
"אין לי מושג, זאת האמת. מבחינתי — נתתי לה ואני נותנת לה הכול. איזו עוד אימא תשתגע ככה אחרי הבת שלה. אין כזו. אבל זה לא מספיק לה, לא ממלא אותה. אני לא יודעת, לכן אני כאן. אולי אתה תצליח להראות לי משהו שאני לא מצליחה לראות."
רווית נתנה לבת שלה הכול — ופחות מכולם. פחות מעצמה.
הגעת להיפגשות עם שלי
"היא תסכים לדעתך להיפגש איתי?" שאלתי.
"אני חושבת שכן," אמרה רווית, "שווה לנסות. כן, בוא ננסה. אני אשאל אותה."
שלי הייתה בת חמש-עשרה שאיבדה קשר עם חבריה לכיתה, בחרה להשהות זמן רב במסדרון בית הספר, ובסוף הפסיקה לגמרי להגיע. היא התחילה לשקר, להסתיר, ואחר כך כל כך לא היה אכפת לה שכולם יודעים שהיא במעגל סיכון. זה מה שהורים קוראים לזה "מיתרים שנקטעו".
אבל יודעתם מה ראיתי בעיניים שלה? לא נערה מתמרדת. ראיתי נערה שמבקשת להרגיש שמישהו טורח בה. שמישהו באמת רואה אותה.
כשהגעתי לבית רווית עם הגיטרה שלי, שלי פתחה לי את דלת הבית בחיוך גדול ומואר ובעיניים מצועפות בביישנות. נדהמתי לגלות שהבית כולו היה מלא בפסלים — מלאכים ונשים מרהיבים ביופיים, בסגנון תקופת הרנסאנס האיטלקי. רווית סימנה שהיא נשארת בסלון ורוצה לתת לנו את הזמן לבד.
על הפסלים והכנפיים
שלי ואני יצאנו אל המרפסת. שלפתי את הגיטרה מהמזוודה והתחלתי לפרוט עליה.
"אתה שר ממש יפה," אמרה לי שלי.
"תודה, אבל מה איתך? את שרה?" שאלתי.
"לא ממש. כלומר, אני שרה לעצמי. לא נותנת לאף אחד לשמוע את הקול שלי," אמרה והתיישבה על הכורסה מולי.
"איזה שירים את אוהבת? ספרי לי."
אבל מבטה של שלי נדד לו. הוספתי לפרוט, והבחנתי שהיא מתבוננת בפסלים המקיפים אותנו.
"היא גדולה. גדולה מהחיים," אמרה בשקט.
"מי גדולה מהחיים, שלי?" שאלתי.
"אימא שלי. תראה איזה פסלים יפים היא יצרה. תסתכל על הפנים של כל הנשים, של המלאכים. אבל אתה יודע את מה אני הכי אוהבת בפסלים שלה? אני הכי אוהבת את הכנפיים שהיא מפסלת. יש בפיסול שלהן הרבה עוצמה ורכות, ואני ממש יכולה להרגיש את המשאלה שלה לפרוש כנפיים ולעוף. זה גם מה שמעציב אותי כל כך."
היא שפלה מבט, וברגע הזה הבנתי הכול.
הילדה המעופפת בתוך האימא העצובה
"תסבירי לי," ביקשתי והוספתי לפרוט על המיתרים.
"כל זה, יהונתן. כל הפסלים האלה שאתה רואה כאן בחצר ובתוך הבית, כולם נוצרו לפני הרבה שנים. הפסל של קופידון, זה שמעליך, הוא האחרון שהיא פיסלה, ואני הייתי אז בת שלוש. אני לא זוכרת מתי ראיתי בפנים של אמא שלי חיוך. חיוך אמיתי, כזה שבא בקלות, מכל הלב. כמו הפסלים שלה, היא נכנעה לחיים. הפכה לאבן. פסל עם כנפיים. פסל שלעולם לא יוכל להמריא ולעוף. אימא שלי היא אישה עצובה."
בשיחה הזו עם שלי, הבנתי שמה שמדירה אותה למעגל הרחוב הוא בדיוק מה שמדירה אותה לאימה: האצלה לחלוטין של המקום בחיים.
ברוב השיחה שלנו התמקדנו בפיסול של רווית. סיפרתי לשלי קצת על הילדות שלי, על הפנימייה, ועל מה שחשבתי שהיא צריכה לדעת. אבל המרכז של השיחה היה על האימא שלה — אישה שהפכה לפסל, לאנדרטה בחצר בחייה שלה.
הצעד שלא בא לי לעשות
בפגישה הבאה שלנו עם רווית, הצעתי משהו שנראה לי מטורף:
"בואי תחזרי לפסל."
"מה אני, ילדה?!" הגיבה בכאב ובזעם. "נכון, פיסלתי. אהבתי מאוד לפסל. אבל החיים השתנו. אני שקועה בעבודה, נאבקת על הקיום הכלכלי וגם על הקיום הזוגי. כן, לא פשוט לי. לא פשוט לי בכלל, ועוד עם כל הצרות שהיא עושה לי… אין לי חיים. תוסיף לזה שלוש בנות נוספות שצריך לדאוג להן. תגיד לי איפה אתה מוצא לי זמן לפסל."
"למה החלטת לבוא לכאן?" שאלתי אותה.
"מה זאת אומרת?! זו הבת שלי! אני מנסה למצוא את הדרך לעזור לה!"
"אז תפַסְלי," עניתי מיד.
"מה פתאום! לא נגעתי בזה שנים!"
"הבית שלך, הממלכה שלך, מלאה בה," אמרתי.
"מלאה במה?! במי?!"
"מלאה בילדה שאת," עניתי לה. "שאלת אותי קודם אם את ילדה. כן, בראייה שלי את אימא ואישה, וכן, את גם ילדה. הבית שלך מלא בה. כמו אנדרטה. כזיכרון לביטוי שפעם אִפשרת לו להתקיים ולפרוח.
"באת אלי כי הרגשת אבודה עם הילדה שלך. הלכתי אליה ודיברתי איתה. היא רק גרמה לי להבין יותר שקודם כול את מרגישה אבודה עם הילדה שבך. הילדה שבך שמבקשת לעוף מפסל לפסל, לעצב ולפסל את חייה שלה בידיה. הילדה שמעולם מעולם לא רצתה וביקשה להפוך לפסל, לאנדרטה בסלון ובחצר.
"בואי ניתן לה בית ואהבה. בואי ניתן לה ביטחון. בואי ניתן לה להיות!"
רווית שתקה וניגבה את הדמעות בטישו שלה.
לאחר כמה דקות שאלה בשקט: "ומה לעשות עם שלי?"
"תני לה השראה. תראי לה איך את לא מוותרת על מי שאת. לא נכנעת לחיים. לא מאבדת את התשוקה, את הרצון ליצור וליצור, להשתפר, לגדול ולהאיר. שלי מחכה לזה. אל תעשי כרגע שום דבר אחר בשבילה.
"כרגע טפלי רק בילדה שבך. חזרי לפסל. כשניפגש בשבוע הבא יהיה לך פסל חדש. לא חשוב אם גדול, קטן, בינוני או חלקי — יהיה פסל חדש."
רווית יצאה מהפגישה שלנו ויכולתי לראות שמבליח מעיניה אור חדש-ישן.
התמרה של אם
כעבור שבוע רווית שלחה לי הודעה שהיא מתנצלת, אך מבקשת לדחות את הפגישה שלנו. היא ביקשה לדחות אותה לפחות לעוד שבועיים.
כשנפגשנו, רווית היתה באותו הגובה שזכרתי, אבל עמדה לפנַי אישה אחרת.
"אחרי הפגישה האחרונה שלנו," סיפרה לי, "הלכתי לקנות חומרים באותה חנות שנהגתי לקנות בה בעבר, ביפו. נדהמתי לגלות שהמוכרים שם זוכרים אותי. קניתי חומרים שאפילו שכחתי איך קוראים להם, כדי להספיק לפסל עוד ביום הפגישה. שלא אקבל רגליים קרות וארד מזה.
"כשהגעתי הביתה, שלי לא הייתה שם. התחלתי להשתגע מדאגה, אבל החלטתי לומר לעצמי שאני סומכת עליה וסומכת על מה שנתתי לה בחמש-עשרה השנים שעברו עלינו מאז שנולדה. היא לא ילדה 'מופרעת ורעה'. היא הבת שלי, הילדה הקסומה שלי.
"בחרתי להיות מלאת אהבה ורוגע ולא לתת לפחדים ולדאגה האימהית החזקה שלי לחסל אותי. הלכתי לחצר, הוצאתי את כל החומרים שקניתי והתחלתי לפסל, ותוך כדי, גם לבכות. בכי של עצב על כל השנים שחלפו מאז שנגעתי בפיסול, ובכי של התרגשות על שהרגע הזה הגיע.
"כשבעלי חזר מהעבודה וראה אותי מפסלת בחצר, הוא היה בהלם. עמד שם מולי דקות ארוכות, ובסוף ניגש אלי עם כוס קפה שהכין ונישק את ראשי. זה דבר שמעולם לא קרה ככה. הבנות שלושתן זעקו בהתלהבות בבית, 'אימא מפסלת!' וקפצו משמחה.
"אני המשכתי לפסל וחייכתי בהנאה מכל מה שקורה. אבל עדיין, בתוכי, חיכיתי כל כך ששלי שלי תיכנס ותחזור הביתה מהרחוב, מהבחוץ. לא הפסקתי לפסל עד שהיא הגיעה.
"שכחתי את הזמן. לא כאב לי, לא הציק לי, לא חשתי דבר פרט לעונג צרוף ששכחתי שקיים בכלל. עונג של ילדוּת."
ארבע בבוקר
"שלי הגיעה הביתה בארבע לפנות בוקר. היא נדהמה לגלות אור שבוקע מהחצר, והיית צריך לראות את הפנים שלה כשראתה אותי מפסלת שם, בארבע לפנות בוקר. זה היה אדיר! היא התיישבה על הרצפה ודמעות החלו לזלוג לה מהעיניים.
"ואז זה קרה, יהונתן! חייכתי את אותו חיוך שהיה לי לפני שנים רבות! והיא קמה מהרצפה ורצה אלי וחיבקה אותי חזק!"
רווית עצרה לרגע וניגבה את דמעות ההתרגשות שהציפו את פניה.
"היא מיד אמרה שהיא רוצה להראות לי משהו, רצה לחדר שלה והביאה משם מחברת. מחברת שלה. מחברת של רישומים שבה היא ציירה בפרטי פרטים את כל הפסלים שיצרתי עד היום! והיא ציירה מהמם, בכזה כישרון! לא ידעתי בכלל שהיא יודעת לצייר!"
מחברת של מלאכים
"ואז אמרה לי שהיא רוצה שנלך יחד לחוג ציור! כבר למחרת יצרתי קשר עם האמנית איריס דה בוטון מתל-אביב והגענו אליה יחד לחוג משותף של אימא ובת בו אנחנו מציירות יחד, על אותו הדף, מבלי לדבר ולתכנן מראש מה נצייר.
"אחרי שני שיעורים בשבוע נסענו היא ואני לבד לבלות שבוע באיטליה. רוב הזמן היינו ברומא ובכל יום שם הלכנו למוזיאון אחר. פשוט ציירנו, התחבקנו, דיברנו ואכלנו מנה גדולה של גלידה בסוף כל יום. לכן דחיתי את הפגישה שלנו."
רווית חייכה חיוך ענק וצחקה צחוק משוחרר של כיף, של ילדה, של אימא מחודשת שנגעה בילדה שהיא והעניקה לה מקום וביטחון.
"אבל זו לא הסיבה היחידה שבגללה דחיתי את הפגישה שלנו. רצינו להכין לך משהו. כל הזמן הזה באיטליה יצרנו לך מחברת רישום משותפת שיש בה רק מלאכים. הנה היא," אמרה, ואני הושטתי את ידי אל המחברת בהתרגשות עזה מהולה בחרדת קדוש מגודל המחווה.
הלקח הגדול על קרבה עם ילדים
"אני יודעת שעוד צפויות לנו הרפתקאות רבות. יהיו ביניהן גם כאלה סוערות ומסעירות, אבל אני רגועה. נדלק בי האור. מצאתי את השביל אל הילדה שבי.
"הבנתי את מה שאמרת לי בזמנו, שלילדים יהיה טוב כשלהורים יהיה טוב. ילדים יפרחו להורים שפורחים, ואם נהיה חכמים ממש, נצליח להקשיב להם כשיקראו ויתריעו שהתרחקנו מן השביל — השביל אל היער הקסום של הילדות."
מה ילדים באמת צריכים מהורים?
סיפורה של רווית הוא סיפורך. סיפור של כל הורה שניסה לעשות הכול, שמילא בדאגה ופחד, שעקב ובדק, שנלחם ובכה.
וגם סיפור של חזרה.
לא כלים חומריים
רווית נתנה לבת שלה הכול — בגדים, בטיחות, דאגה. אבל שלי הייתה עדיין אבודה. מדוע? כי הילדה ראתה אימא שאבודה בעצמה.
לא עקיבה וניטור
המעקב אחרי שלי לא החזיר אותה הביתה. הפחד והדאגה לא הפכו אותה לילדה טובה. הם הפכו אותה למזלזלת.
הם צריכים הורים שפורחים
זה לא אנוציזם. זה בדיוק ההיפך.
ילדים צריכים לראות את ההורים שלהם חוזרים אל עצמם. צריכים לראות חיוך אמיתי, לא חיוך מנוסה. צריכים לראות כנפיים, לא אבן.
כי כשהורים חוזרים אל הילדה שבהם — אל היצירתיות, לעוז, להנאה — ילדיהם מנסים לחזור גם הם.
בואו ניתן מקום לילדה שבנו
בני נוער לפעמים הולכים עד הקצה כדי לזכות בשיחת קרבה אמיתית. הם מתמרדים, הם משקרים, הם בורחים — כי הם מבקשים להרגיש שמישהו טורח בהם, שמישהו רואה אותם.
אבל זה לא יעזור להם אם ההורים שלהם אבודים בעצמם.
הילדה שבך היא המפתח לילדים שלך.
כשאת חוזרת אל הפסל, אל הציור, אל השיר, אל הכישרון שהשתקת — היא רואה. היא לומדת. היא חוזרת הביתה.
לסיום
אם אתם מרגישים קול שאתם לא שומעים — קול עמוק של משאלה, של יצירה, של ילדות שטרם מתה — בואו להקשיב.
הילדה שבך צריכה לעוף. לא להפוך לפסל, לאנדרטה.
והילדים שלך מחכים לזה שתעשי זאת.
בקליניקה שלי להדרכת משפחות, אני עוזר להורים לחזור אל הילדה שהם, ודרכם — אל הילדים שלהם. כי הדרך הכי קצרה הביתה, תמיד, עוברת דרך חיבוק אחד ארוך.



