כתיבה אישית על הורות, חינוך, התבגרות והדברים שבאמת חשובים בגידול ילדים.
בנעוריי היו לי שני מלכי שלמה – שלמה סבא שלי, ושלמה ארצי. אבל סבא שלמה לא אהב את שלמה ארצי. ברגע של ויכוח בינינו, הוא זרק לי פעם משפט שלא אשכח:
"אם תקשור אותי לכיסא ותשים לי את השירים שלו – בשיר השלישי אני כבר אשתף בסודות מדינה!"
בפעם האחרונה שסבי, שלמה המלך זצ"ל, הגיע לבקר אותי בתל אביב, הוא ביקש שאקח אותו להראות לו את הים. החלטתי שבנסיעה הזו אני אאתגר אותו קצת. מבלי לשאול או להזהיר, שמתי במערכת באוטו את האלבום החדש (אז) של ארצי – "שפויים".
הגברתי את הווליום בחיוך, מחכה לרגע שבו הוא יתעצבן והדם יתחיל לזרום בגופו.
הנסיעה נמשכת, עוברים רמזור ועוד רמזור. אני מחכה לתגובה, אבל סבא שותק. כשמגיע השיר הרביעי באלבום, "נצמדנו" – קרה משהו מפתיע: סבא התחיל לתופף על הג'ינס שלו ולחייך.
ממש ברמזור האדום האחרון, הכי קרוב אל חוף הים, סבא הפנה אליי את מבטו. הוא היה קורן מאושר וסיפוק, ואמר לי בטון שקט ועתיר פרגון אמיתי:
"שמע… השירים החדשים שלך… התרשמתי בצורה בלתי רגילה!"
