כתיבה אישית על הורות, חינוך, התבגרות והדברים שבאמת חשובים בגידול ילדים.
"אני לא מדבר איתם כבר ארבע שנים," אמר לי צ'רלי, ולקח לעצמו עוד זית קלמטה מהקערה הקטנה. "תודה שהסכמת להיפגש איתי כאן. אני לא אוהב מקומות סגורים, ובכלל, אני מרגיש שאני צריך תמיד את הים לצדי. בטח כשאני מדבר על דברים כאלה," הוסיף ולגם מכוסית הוויסקי, הקטנה גם היא.
נפגשתי עם צ'רלי במסעדה היוונית "קלמטה" שביפו העתיקה. "אני צריך הדרכה לגבי הילדים שלי," אמר לי בשיחת הטלפון הראשונה שלנו. צ'רלי, גבר נאה וכחול עיניים בן שבעים ושתיים, שׂערו הלבן ארוך, היה במשך מרבית חייו ימאי ונגר. לפגישה שלנו הביא כמה אוניות קטנות מעץ ובובות פינוקיו מרהיבות שניגר בעצמו.
"נוצר בינינו ריחוק גדול, ביני לבין הבן והבת שלי. יש לי שלושה נכדים מהם, נכדים שאני כל כך אוהב, שלא צריכים לסבול מהסיפור הזה. אף אחד מאיתנו לא צריך לחיות בסבל כזה. קשה לי להירדם בלילות, ואני לא שקט בימים. פשוט סירבתי לקבל את כל מה שחברַי, ההורים, הסבים והסבתות, הסכימו לקבל. חשתי שזה מעוות. אבל גם מה שקורה היום, הריחוק הזה, הוא עיוות שיש לי בו אחריות גדולה.
אני רוצה למצוא שביל חדש. קראתי את הספר שלך, וחשבתי לעצמי שאולי אתה תוכל להצביע לי על נקודה במפה שאני לא רואה, אולי מתוך הכעס שלי, או בגלל פער הדורות, או כל דבר אחר. אגב, אתה מעשן? כי מותר לעשן איפה שאנחנו יושבים." והוא הוציא את קופסת הסיגריות מכיס מכנסיו והניח אותה על השולחן.
חייכתי והנדתי בראשי לשלילה כשקירב את קופסת הסיגריות אל הטריטוריה שלי בשולחן. צ'רלי הצית לעצמו סיגריה והביט אל הים הכחול והגדול שהיה פרוש לפנינו מעבר לחלון הגדול של המסעדה.
"מה בעצם לא היית מוכן לקבל שכל ההורים והסבים והסבתות האחרים הסכימו לו?" שאלתי.
"בניגוד לאבי, אני הייתי — או לפחות מאוד השתדלתי להיות — אבא נוכח וקרוב לילדַי. בתקופות הארוכות שהייתי בבית ולא בים, הייתי רק איתם. הם גדלו לי על הידיים. לא עזבו אותי ואני לא עזבתי אותם. אוי, יהונתן… כמה שאני מתגעגע לימים ההם… כשפגעו בהם בגן או בבית הספר, כשהם שמחו, כשהתאהבו, כשרקדו, כשנפלו, כשקמו — הייתי שם איתם. באותה תקופה, במעט הזמן שאפשרתי לעצמי לעסוק במלאכה, בניתי להם בובות עץ של כל מיני דמויות שאהבו, מהאגדות. לשניהם יש עד היום ארון גדול עם דלתות זכוכית ששמורים מאחוריהן כל היצירות שהכנתי בשבילם לאורך הילדות שלהם."
הוא סיפר על אשתו אנבל, על הילדות ביפו ועל הניסיון העיקש שלו לא לשחזר את האלימות והצעקות שחווה בבית אביו בקליפורניה. "הלכתי הפוך, יהונתן, אבל הנה, הילדים שלי ואני לא מדברים. את הנכדים אני לא רואה." צ'רלי עצם את עיניו בחוזקה ודמעות זלגו על לחייו.
"מה בעצם קרה ביניכם?" שאלתי בשקט.
צ'רלי סיפר שבע שנים אחרי מותה של אנבל, הילדים הפכו להורים. "שמחתי בכל מאודי על היותי סבא, אבל אפשר לומר שאיבדתי את הילדים שלי. השיחות בינינו הסתיימו. נגמרו. כלומר, היו שיחות, על בסיס יומי, אבל הן היו קריאות שלהם לעזרה. שאשמור על הנכדים, שאוציא מהגנים, שאבשל, שיש כביסה… רשימת מטלות. כשרציתי לדבר, הם היו עייפים מדי. כשרציתי לצאת לקולנוע או לשחק שחמט מול הים – הם סירבו מיד והזכירו לי שהם בעומס גדול. כאבתי מאוד, אבל מילאתי את פי מים."
השיא הגיע כשהילדים עברו לסין מטעם משרד הביטחון. צ'רלי הצטרף אליהם, אך המציאות לא השתנתה. "ראיתי את כל חברַי משלימים עם אובדן הקשר הקרוב שלהם עם ילדיהם מהרגע בו הפכו לסבים. מקשר עשיר בשיח, הכל נגדע והפך לקשר של מטלות וקריאות לעזרה בלבד. החֶברה אומרת לנו לשתוק ולשמוח, ורק לעזור. אם אתה לא עוזר — אתה שווה כקליפת השום. אתה למעשה הופך לנטל."
בסין, צ'רלי ניסה לבקש פגישה כדי להגיד להם שהוא מתגעגע אליהם כילדיו, ולא רק כהורי נכדיו. "אבא, אתה רציני?!" הם הטיחו בו, "אנחנו כבר לא ילדים. אנחנו נלחמים על החיים שלנו!".
יום לאחר מכן, צ'רלי הגן על ילד סיני שנגנבה ממנו גלידה על ידי בריון, הוכה בראשו ואיבד את הכרתיו ל-42 שעות. כשהתעורר ורץ לבית בנו (לאחר שהחמיץ את איסוף הנכדים בגלל הפציעה), הוא נתקל בזעם. "לך מפה, אבא! הרסת לנו את העסקה וחיסלת לנו את הקריירה! עד כאן!".
"ארבע שנים לא דיברנו," הוא אמר בכאב. "אני פגוע כל כך. מה אני יכול לעשות?"
עצרתי לרגע לחשוב. "עם מי היית בארבע השנים האחרונות?" שאלתי. "היית עם הים, עם העלבון, עם הכעס והצדק. ארבע שנים שלא יחזרו. הדרך הכי טובה היא לדבר את הלב. לנפץ את החומות ואת מחיצות האגו ולא לפחד מהפגיעוּת. החיבוק עם הצדק הוא חיבוק קר. מה דעתך להתקשר אליהם היום, לשחרר ציפיות ופשוט לדבר את הלב?"
באותו רגע, קרה משהו ששמור לסרטים.
"ידענו! ידענו שאתה פה!" קריאה חזקה נשמעה מימין. גיל ונירית, הילדים של צ'רלי, יחד עם שלושת הנכדים – גאיה, תאי ושון – רצו אל השולחן. "אבא! אבא שלנו! כמה טיפשים היינו!" זעק גיל ופרץ בבכי. "סלח לנו על כל הזמן הזה! רק עכשיו הרמנו את הראש מהחיים שלנו והבנו כמה טעינו!" נירית אספה את פניו בידיה: "אבא… כמה פגענו בך. סלח לנו, אבא! אנחנו איתך ולא נעזוב אותך שוב בחיים!"
בעודי יושב בחוץ עם תאי הנכד, מדברים על גיבורי-על וקעקועים, צ'רלי יצא אלי המום ושמח. הוא ניסה לשלם לי על המפגש.
"לא, צ'רלי," אמרתי לו. "אתה לא צריך לשלם לי. למען האמת, אני מרגיש שאני צריך לשלם לך. נתת דרור לילד שבי להגיד לעולם שזה נכון – אני כבר 'ילד גדול', איש קריירה עסוק, אבל הצורך הילדי שלי בנוכחות של הורַי והצורך שלהם בנוכחותי כילדם — לא נגמר באמת, רק לימדו אותנו להשתיק אותו."
התחבקנו, ובעודי מתרחק שמעתי אותו אומר למשפחתו: "לא תאמינו איזה אוניות ובובות פינוקיו הכנתי לכם בשנים שחלפו. בואו בואו!"
