התקופה שבאה אחרי שיצא לאור הספר הראשון שלי, "כל מה שילד צריך", היתה מטורפת, מפוארת ומרגשת. יש מחיר לכך שהסיפור המאוד אישי שלך פורש כנפיים, יוצא אל הדרור ויכול להגיע לכל מקום, לכל אדם. התחלתי לקבל שיחות טלפון בשעות לא שעות, מאנשים שקראו את הספר והשיגו את מספר הטלפון שלי, ורובם שאלו אותי אותה שאלה: "איך סלחת? איך אתה חי עם העבר? אני לא מסוגלת. אני לא מצליחה. אני סובלת."

יחד עם שיחות הטלפון התחילו להגיע מיילים רבים מקוראים שרצו לשתף אותי בסיפור החיים שלהם, והיו להם גם הרבה שאלות ובקשות. הרבה על הלב. חלק מהפניות שקיבלתי היו מהורים שביקשו לקבל אך ורק ממני הדרכה הורית, והסכימו לעשות את המאמץ ולהגיע אלי מכל קצוות הארץ, אף שניסיתי להסביר להם שאינני קוסם, סופרמן, או איזה "מנחה הורים מושלם", ועדיף ונכון להם למצוא מנחה הורים בעיר מגוריהם. אבל הם לא שעו להמלצתי וחזרו ואמרו שמשהו בספר יצר אצלם חיבור שהם מבקשים לחזק.

קצב הפניות להנחיית הורים גבר והלך, ובכל זאת התחלתי לצמצם את הפעילות שלי בקליניקה, עקב ריבוי המשימות בחיי – ניהול מסגרת החינוך הייחודית בבת ים, ריכוז תחום המוזיקה בפנימיית "הדסים", הרצאות, וליווי והדרכה של צוותי חינוך ברחבי הארץ. למעשה, המשכתי להיפגש רק עם משפחות שאני הולך איתן כבר דרך ארוכה וסירבתי לקבל מקרים חדשים.

שיחת הטלפון מנווה תרצה

אבל שום דבר לא הכין אותי לשיחת הטלפון שקיבלתי בצהרי יום שבת מבית הסוהר נווה תרצה. "יהונתן?" שאל קול גברי מעבר לקו. "כן," עניתי, קצת מהוסס. "יהונתן דורון?" שאל בתוקף. "כן כן," עניתי, מדויק לו ולעצמי. "יש לנו פה מקרה… יש אצלנו אסירה, יושבת על הרצח של בעלה. היא דורשת להיפגש איתך." אמר. שתקתי ובלעתי רוק, מנסה להבין מה קורה כאן.

"תראה," הוא המשיך מבלי לחכות לתגובה, "היא קראה את הספר שלך. היא אומרת שרק איתך היא מוכנה לדבר. היא מאיימת להתאבד, והפסיכיאטר חושב שהאיומים שלה עלולים להתממש. לכן, בצעד חריג, השופטת מוכנה לאשר לה יציאה של ארבעים ושמונה שעות בתנאים מגבילים, עם סוהר צמוד שילווה אותה, כדי שתוכל לפגוש אותה."

"אגיד לך את האמת, יהונתן. לנו לא משנה מה ההגדרה שלך. אותנו מעניין שהיא תספר לנו סוף סוף איפה הגופה של בעלה. היא שלחה אותנו לחפש במקומות רבים. עד כה היא שיקרה לגבי כל נקודה שהצביעה עליה במפה. היא הודתה ברצח. מצאנו את הבגדים שלו ביער. ראינו את כמות הדם. אין ספק שהבעל נרצח וכבר אינו בחיים, ולכן היא אצלנו ותישאר במאסר עולם. אבל אתה חייב להסכים איתי שלבעל מגיע לקבל חלקת קבר ולזכות במנוחת עולמים, ולבן שלה מגיע שיהיה איזה קבר שהוא יוכל לבקר ולבכות עליו."

בדרך עם בון ג'ובי

לא ממש ידעתי מה לענות לו, אבל לאחר השיחה הזו לקחתי את שירן והבנות לסבא וסבתא שבאשדוד, השארתי אותן שם ונסעתי לכלא נווה תרצה. כל הדרך הלב שלי הלם בחוזקה. לא ידעתי מי האישה הזו, למה בחרה דווקא בי.

יצאתי מהרכב והתקרבתי לשער. גבר נאה כסוף שיער ומשופם, במדי שוטר כמעט הוליוודי, התקרב אלי בצעדים רגועים. "ניסע כולנו יחד, ברכב שלך," אמר בהחלטיות. "בשלי דווקא? טוב, אז אני צריך לפנות את הבוסטרים של הבנות לבגאז'," אמרתי וניגשתי לפנות את המושב האחורי.

"נוסעים באוטו שלך," שמעתי לפתע קול נשי. הרמתי את הראש מהבגאז' וראיתי אותה בפעם הראשונה. אישה נאה מאוד וגבוהה בשנות הארבעים לחייה, לבושה בבגדי אסירה אבל לרגליה נעלי עקב אדומות, שְׂערה החום ארוך וחלק ומפניה ניבטות עיני איילה גדולות ועצובות. "איתך נוכל לשמוע את בון ג'ובי, בגלל זה התעקשתי איתם שניסע איתך. אני חולה עליו. אני בטוחה שתוכל לשים שירים שלו באוטו. קראתי את הספר, אתה יודע…" אמרה בחיוך קטן ומאומץ.

הווידוי בקליניקה

נכנסנו לקליניקה הלבנה שלי בשכונת רמת החייל שבתל-אביב. "ספרי לי. ספרי לי מה הביא אותך לעשות את המעשה שבגללו הגעת לכלא," אמרתי והגשתי לה את כוס הקפה שלה.

"בסדר," נעתרה אחרי היסוס קל. "בוא נתחיל מהתחלה. בעלי, האבא של הבן שלי, ואני היינו נשואים עשרים שנה. יום אחד חיים השתנה לנו לגמרי. הוא החליט להפוך אותי לאסירה שלו. 'שבי!' הורה לי בטון מצווה וקשוח. 'עכשיו תקשיבי לי טוב. אני כבר לא אוהב אותך. אני אוהב אישה אחרת. אני לא מתכוון לתת לך גט, ואנחנו לא הולכים להתגרש. אני אחיה עם האישה שאני אוהב, ואת תשתקי. אם לא תשתקי, הסכין שאני כל כך אוהב לחתוך איתה, תהיה גם זו שתחתוך אותך. אם תדברי על זה עם מישהו – גם רועי לא יהיה יותר'."

"וככה, חיים כמעט לא היה בבית. ישנתי בסלון. הוא היה מביא אותה אלינו הביתה, והם היו מסתגרים בחדר השינה שפעם היה שלי ושלו. כשבכיתי לידו – הוא היה מכה אותי ואת רועי. באיזשהו שלב כבר הצלחתי לעצור את עצמי מלבכות לידו. ואז התחילו התקפי הזעם. הוא היה מגיע הביתה שיכור ומכה את רועי נמרצות מול העיניים שלי. זה לקח זמן, יהונתן, אתה מבין?"

המפגש על הצוק וסירת המשוטים

"אני רוצה לנסוע אל רועי," פניתי אל השוטר. הגענו לפנימייה לימאות. ניגשתי אל רועי לבדי על הצוק המשקיף לים. נער יפה מראה עם עיניים חומות גדולות, מלאות עצבות. "אני לא סולח לה!" צעק לעברי רועי אחר כך בסירה. "הוא היה בעיקר אבא נורא, אבל הוא היה אבא שלי."

עלינו כולנו על הסירה – רועי ואני, ליאן, השוטר ההוליוודי והסוהר הענק. התרחקנו מרחק ניכר מהחוף, ובסירה – דממה. קמתי ונעמדתי באמצע הסירה, תפסתי את המשוט כחנית של צייד ממותות, וזרקתי אותו הכי רחוק שיכולתי.

"תגיד לי, אתה דפוק?!" צרח לעברי הסוהר הענק. "מה עשית?! למה זרקת את המשוט?! איך נחזור עכשיו לפנימייה?!" צעק עלי רועי. "תן לילד שבך לדבר. מותר לך. מגיע לו. יש לו את כל הזכות שבעולם," עניתי לו ברוגע. "זו המציאות שלנו עכשיו, רועי. אנחנו על סירה בלב ים, תקועים בלי משוט. נמצאת איתנו כאן אימא שלך שרצחה את אבא שלך… אתה סולח לה, רועי?"

"אמא! אמא, כואב לי! אני לא סולח לך!" צעק רועי כשלראשונה הישיר מבט לאמו. "אני מבין, אימא. אני יודע מה עברת! אף אחד לא יודע כמוני! אבל אני בכלל לא מעכל שאימא שלי רצחה את אבא שלי… תני לי את הזמן שלי! את השקט שלי! יש לי זכות!"

החזרה לחוף והאמת ביער

רועי זינק לפתע לזרועותיה וחיבק אותה חזק. הם נשארו חבוקים במשך דקות ארוכות. "איך נחזור עכשיו?" הפריחה ליאן שאלה לאוויר. "בעזרת כל מי שכאן בסירה," עניתי בחיוך. הוצאתי יד מהסירה והתחלתי לחתור עם היד. כולם הצטרפו, וכעבור חצי שעה הגענו יחד אל החוף.

"בואו נלך לחורבה," אמרה ליאן. "מה שנשאר מהמסעדה, ביער. סיפרתי לו שהסתרתי במרתף המסעדה כסף רב וטבעות זהב. כשהגענו לחורבות המסעדה שנשרפה וירדנו אל המרתף כדי שאראה לו את ה"אוצר', הסתערתי עליו מאחורי גבו ודקרתי אותו למוות. הסתרתי את הגופה בתחתית המרתף והשלכתי עליה את כל בובות המכשפים והשדונים החרוכים שהיו בסביבה. זהו. הלוואי שהייתי רואה דרך אחרת להיחלץ מהגיהינום הזה."

הלכתי אל הרכב שלי, שפתאום התמלא בשקט וברוגע. מהרדיו בקע לו השיר "gotten" של סלאש, שהתמזג לו באופן מושלם עם הנוף ועם המחשבות שחלפו מול עינַי המוצפות, ונסעתי הביתה לחבק את שירן, מישל ואמלי שלי. חיבוק גדול.