כתיבה אישית על הורות, חינוך, התבגרות והדברים שבאמת חשובים בגידול ילדים.
היא עלתה בביטחון מלא לאוטובוס של הטיול השנתי לצופים. בפעם הראשונה טיול עם לינה באוהל מחוץ לבית, והיא בת 10, מישל מה בל, בכורתי.
וידעתי, אני מכיר את ילדתי. ידעתי כשיבוא הרגע, זה לא רק יחניק בגרון – אלא הגרון יבער. לינה מחוץ לבית, בטח ובטח בתנאי שטח במקום לא מוכר, זה לא עניין פשוט בכלל.
גם כשהייתי מוביל טיולים שנתיים בחטיבה ובתיכון, תמיד היו תלמיד או תלמידה שהיו חוזרים בלילה עם ההורים אחרי משבר עם הלילה שבחוץ. והיה בכי מר, טלפונים והודעות קוליות עם קריאות ל**"הצלה"** – שאגיע מיד להחזיר אותה הביתה.
אני שם את המילה "הצלה" במירכאות, משום שאין כאן באמת עניין של הצלה. יש כאן בקשה לביטחון ונוכחות. לתזכורת לאמונה שלנו בה.
אנחנו, כהורים, הרבה פעמים מתבלבלים. אנחנו חושבים שמה שהם מבקשים מאיתנו זה את הפתרון הטכני – לבוא, להעמיס, להחזיר למזגן. אבל לא. הפתרון שלנו לרוב רק דוחה את הגדילה הטבעית שלהם.
הם לא רוצים שנמהר לפתור את הסיטואציה עבורם; הם רוצים להרגיש את היד שלנו אוחזת את היד שלהם בתוך הסיטואציה שבה הם נמצאים.
באותו לילה, האוטו שלי המשיך לישון בחנייה. הילדה שלי התמודדה – עם הקושי, עם הבחירה שלה לצאת לטיול, עם מציאות החיים שלה. ואנחנו? אנחנו פשוט היינו שם.
גם אם לא היה טלפון או אינטרנט זמין באותו רגע – פשוט היינו שם. הנוכחות הקרובה, המאמינה והמחבקת שלנו בחייה כבר טמונה בה במצולות הלב.
והנה היא, שורדת הלילה, סועדת לה את ארוחת הבוקר בחאקי, עם סמל אחד מיוחד שביקשה לשים לה על החולצה.
כמה חשוב לזכור שבתוך הקריאה לעזרה, מסתתרת הבקשה האמיתית לאמונה. הידיעה שאנחנו אומרים להם: "אנחנו סומכים עליך ומאמינים בך ובכוחות שלך!"
גאה בנו, ילדה שלי. אבא.
