כתיבה אישית על הורות, חינוך, התבגרות והדברים שבאמת חשובים בגידול ילדים.
חצילים מטוגנים. קוביות קוביות. פלפלים חריפים על האש, וריח מתקתק וממזרי של מטבוחה שבישר על יום השישי השקט שעומד לבוא עלינו לטובה. ככה שלומי וקנין לימד אותי לבשל במטבח הקטן של תחנת כיבוי האש בבסיס נבטים. במקום ההוא, בין החום המדברי לריחות הטיגון, התחילו להישרף הפחדים שלי ולצמוח משהו חדש.
מנחם וגדי, מפקדי התחנה, לא ידעו כל כך מה לעשות איתי אז, כדי שאסכים לוותר על הפטור הנפשי מהצבא ואשאר בכל זאת בשירות הצבאי. הם נתנו לי להיות אחראי על כל ענייני המחשב של המשרד פיקוד, ואחר כך נתנו לי להיות הטבח, עד שבסוף הפכתי לאחראי המשמרת ולהנהיג את פלוגת לוחמי האש שלי. לפעמים אני מוצא את עצמי מתגעגע לימים ההם, לימים של חיי בתור כבאי בבסיס המדברי ההוא של חיל האוויר. דווקא שם, איתם, לא הייתי כלום מלבדי.
אני זוכר איך הגעתי לשם מפוחד כזה, טירון ירוק שזה עתה סיים את הקורס הבסיסי ללוחמת אש בבסיס עובדה שליד אילת. אופיר דיין הותיק שבחבורה קיבל את פניי, מלך קריית גת, ישב ופיצח גרעינים שם. לידו ישב על כיסא קומפקט דיסק גדול, שניגן את האלבום החדש שיצא לשלמה ארצי אז – ״אהבתיהם״.
היו איתו שם גם אלעד שעיה, אסי איפרגן, שלומי וקנין, משה נוסרטי ועוד חבר׳ה ותיקים שגידלו אותנו שם בתחנה, ולימדו אותי ואת חבריי מהטירונות – רפי יצחקי ואיציק אדרי, לפרוס את הזרנוקים ולקרצף את המכביות והתחנה על הבוקר, בכל בוקר, ולפזר גוזניקים לאורך מסלולי הטיסה למען אחינו גיבורינו הטייסים.
היה קצת ליאור נרקיס, מושיק עפיה, עברי לידר, זוהר ארגוב, ובוב מארלי. אבל תמיד היה שם את שלמה המלך שתמיד חיבר אותנו יחד, לאותה הוויה, לאותה אדמה ואהבה. ״בשבילה אתה מלך העולם…״, היה מתנגן שוב ושוב ואופיר דיין היה נזכר באימא שלו שם בקריית גת ונצבט בגעגוע אוהב. ״יותר מזה אנחנו לא צריכים״, היה מתופף אריק על הגה המכבית, כשהיה מסיע אותי עם אלכס גלבוב, עמירם עמר, רועי לוי, רוברט מורדכייב, מיקי מלכה ויניב אלישע לעוד תרגיל כיבוי אש.
ואריק, שכאן ממש בצד התמונה עומד עם חיוך מבוייש, אריק כבר לא איתנו 20 שנה. פתאום היה בוקר בו לא קם. ליבו נדם. אני מתגעגע אליו. מתגעגע לעולם בו הגשם היה בעיתו. אהבתיהם, אהבתי אהבת נפש את כל החבורה הזו שהיינו שם. רגעים בזמן שלא יחזרו. בלעדיהם לא הייתי אותו האדם.
מי מאשקלון, נתיבות, שדרות, אשדוד, באר שבע, דימונה, ערד, ירוחם או קריית גת. ואם בפנימייה חשבתי שפשוט שיחק לי איזה שהוא קלף מזל, אז כאן בשלוש השנים איתם הבנתי שלא משנה לאן עוד אזרק בחיי – אקום ואהיה מנהיג.
״וכבר עבר די זמן מאז הצילום ההוא, שים לב איך משהו פה השתנה…״ שר לנו אז שלמה, והנה אני שלחתי ליהל אחי את השיר הזה גם השבוע, והנה אני מביט בצילום הזה שלנו ואני חושב לעצמי שכבר עבר די זמן ושהרבה פה השתנה. אני כבר לא זוכר את המתכון ההוא של המטבוחה של שלומי, וכבר לא יוצא לי לטגן קוביות קוביות של חצילים, ותמיד כשאני רואה כבאי אני מתרגש ומקנא בו קצת. מתנחם מעט שעד היום אני בעיקר מתפרנס מכיבוי שרפות.
אהבתיהם, ופתאום הם עלו בי אחד אחד. ככה, פתאום עכשיו, פתאום היום. הם האחים שלי, וכשהארץ משתנה לה שוב ושוב, אני לעיתים חוזר לשם בדמיוני. להיזכר שכולנו אחד. שלם. שלמה. ומבקש שבאביב נפסע בשדות של פרחים, ושנשוב שוב ושוב לראותו, אשכרה יותר מזה אנחנו לא צריכים…
