כתיבה אישית על הורות, חינוך, התבגרות והדברים שבאמת חשובים בגידול ילדים.
ילד שלי, ילד יפה שלי. פרח בר של החיים. כמה אהבתי ואוהב אותך.
אני נזכר איך תמיד קפצת לי על הידיים במדרגות בית הספר, איך חיבקת חזק – חיבוק שלא עוזב אותי. אני נזכר בפינת החי בכיתה א', בעיניים הטובות והסקרניות שלך, ואיך לקחתי אותך איתי יד ביד, כשאחזת לי באצבע אחת, בדיוק כמו אמלי הקטנה שלי.
כל כך הרבה אנשים עטפו אותך בנבחרת הזו: ספיר, דור, הדר ועינב המדריכים; אייל ואדם הרכזים שנלחמו עליך; שלומי וענת המנהלים; עדי היועצת ואנה המחנכת. שנתיים של שיחות לתוך הלילה, שנתיים של חוגי כלבים וקרב מגע, שנתיים של אהבה ללא תנאי.
"יונתן, איך אתה לא כועס עלי?", שאלת אותי פעם. "אני רואה רק את הטוב שלך, טימו שלי", עניתי, ואתה חייכת את החיוך שהכי אהבתי בעולם.
שאלת אותי פעם אם זה נכון שהכי חשוב זה תמיד לקום על הרגליים כשחחיים מרביצים. שכחתי להגיד לך שיש נפילות שגדולות עלינו. שלא קמים מהן.
מאז שהגיעה הבשורה הלא נתפסת, אני לא מפסיק לבכות. קיבלתי את הבשורה הכי קשה שאיש חינוך, אבא ואדם יכול לקבל. אני שבור, ואני נותן לשבר הזה להיות. אני רץ עכשיו לחבק את אימא ואבא, לתת להם את הכתף שכל כך אהבת להניח עליה את הראש.
Would you hold my hand, If I saw you in heaven?
נוח על משכבך בשלום, טימו שלי. תשתולל שם למעלה כמה שרק תרצה. אני אוהב אותך ומאמין בך תמיד, בכל מרחב וזמן.
