״יהונתן! אתה לא תאמין! יובל התפרע היום שוב בכיתה, ולקחתי אותו אליי לחדר. התחלנו לדבר, ופתאום הוא אמר לי: 'המנהלת, הסוללה של המכשיר שלך מתנפחת'. שאלתי אותו אם הוא יכול לעזור, ומסתבר שלילד יש ידע טכנולוגי מדהים! הוא תיקן לי את המכשיר, ועד סוף היום החדר שלי הפך לסדנת תיקון פלאפונים מרתקת עבור כל הילדים שהתפרעו…״
ככה נשמעה הודעה קולית שקיבלתי אתמול ממנהלת בית ספר יסודי. השנה נתפר לי תפקיד מקורי ומאתגר: ללוות צוותי חינוך בתהליכים עם הילדים ש"מתקשים" במערכת. אני נכנס לכיתות, צופה בהפסקות, ומחפש נקודות של אור.
הצידנית הוורודה ושאלות המפתח
כשאני מגיע לפגישה ראשונה, זה נראה קצת מצחיק. אני חמוש במשקפי שמש, זיפים, ושקית של ״אמה״ שבה מסתתרת צידנית ורודה עם נקודות (שאישתי סירבה לאמץ). אבל ברגע שאני מתיישב, אני שואל את הצוות שאלות שמשנות את זווית הראייה:
- ״מתי הילד שמע על עצמו שהוא טוב?״
- ״מתי ההורה קיבל שיחה חיובית על מעשה טוב של הילד?״
- "במה הוא חזק? ומה באמת מעניין אותו?"
גם ביום שילד ״פיצץ״ את כל בית הספר, הוא עשה גם הרבה טוב. גם כשהחשמל מנותק, הכוכבים מנצנצים. תמיד. זה מדעי.
בין מלחמה לחינוך
הבעיה היא שאנחנו, המבוגרים, לרוב "בתוך המשימה". הצעקות והתפרצויות הזעם של הילדים הן לא "רוע" – הן זעקה לנראות. ייאוש מכך שהם לא נשמעים כפי שהיו חולמים. מכאן, הדרך למלחמה במקום לחינוך היא קצרה להחריד.
בשבוע שעבר פגשתי ילד שסירב לשתף פעולה. הוא בעט, צעק וננעל. המוח שלי קדח, אבל לא בגללו – אלא בגללי. ידעתי שהילד בסדר גמור, זה אני המבוגר שטרם מצא את הדרך אליו. יומיים אחר כך הוא התקשר לבקש להצטרף לנבחרת שלי. היום אני כבר יודע איך קוראים לכלב שלו ומה הוא אוהב לעשות.
לחולל ניסים בשמיים חשופים
בעיניי, מחנך הוא ״איש החלל הגדול״. הילד הוא כוכב רגיש שיכול להאיר עוד ועוד. התפקיד שלנו הוא לא "לכבות שריפות", אלא למצוא את המפה לכל כוכב. להקשיב לרוח, למצוא את האור, ולחולל ניסים.



