כתיבה אישית על הורות, חינוך, התבגרות והדברים שבאמת חשובים בגידול ילדים.
יום אחד הגיע למסגרת שאני מנהל תום, ילד שמבטו עמוק, יפה ועצוב. עוד לפני שידע מה שמי, הוא אחז לי ביד וביקש שאקח אותו איתי הלאה.
באחד הימים, כשהיה בהתקף זעם קשה, קראו לי לחדר. תום היה מפורק מבפנים, בזעם אדיר, בוכה וזועק. חוטף, נושך ומכה.
"אני איתך כאן כדי שתירגע," אמרתי לו בקול שקט. "אני ארביץ לך!" הוא זעק. "אני איתך כאן כדי שתירגע," חזרתי שוב.
חטפתי סטירה. ועוד אחת. ועוד אחת.
יכולתי לחוש שלצוות היה קשה לראות ילד מכה את המנהל. אבל בדקתי את האגו שלי – והוא היה בסדר גמור. שאלתי את הגוף שלי – והוא ידע לעמוד במכות של ילד בן שש. הבטתי במבט אוהב בעיניו של הילד הזה שעבר כל כך הרבה בשש שנותיו, וחייכתי.
תום הלך כמה צעדים לאחור, התיישב בפינה – ונרגע.
כשנרגע ויצאנו לחצר, הרכז שאל אותי: "יהונתן, למה נתת לו להכות אותך ככה?". עניתי לו את מה שאני מאמין בו בכל ליבי:
"אף ילד לא רוצה להתנהג כך. לו רק היה יכול, היה בוחר אחרת. תום היה צריך לראות שגם כשהוא משתמש בכל הכוח שלו — אני עדיין שם בשבילו. הוא היה צריך מנהיג שלא נבהל ממנו, שאפשר להישען עליו ושהמתקפה שלו לא תערער את האהבה והחמלה כלפיו."
כעבור זמן מה תום עבר לבית ספר חדש. כשנסעתי לבקר אותו, הוא זינק עליי בחיבוק חזק וארוך. בלי מילים. "קיבלתי היום 185 בחשבון! אני מצליח! אני טוב!!!" הוא קרא בעיניים בורקות.
נזכרתי במילים של אביב גפן ואריק איינשטיין מתוך "יומן מסע": "מגע הרוך גובר על המכה". באותו רגע, זכיתי לרשום זאת גם אני ביומן המסע שלי.
dealing-with-child-outbursts-tom-story
