הילדים הם לא ״אנחנו״. ו״אנחנו״ לא הילדים. אבל כמה מאתגר להיפגש עם ילד מבלי לראות בו את עצמנו, את הילד שהיינו, זה שהולך איתנו תמיד. אני מנהל מאבק מרגש עם העניין הזה שנים, בין אם זה במסגרת החינוכית שאני מנהל בבת ים, בפנימייה, או עם הבנות שלי בבית.
בקליניקה אני שומע את זה כל הזמן: ״היא בול אני!״, ״הוא מתנהג בדיוק כמוני כילד״. כשאנחנו רואים בהם אותנו, אנחנו לעיתים מפסיקים לראות אותם.
אבא, תעיף אותי גבוה
כשהבנות שלי מבקשות: ״אבא, תעיף אותי גבוה לשמיים!״, הן בעצם אומרות: ״אבא, אנחנו סומכות עליך. איתך זה בטוח לחוות פחד והתרגשות״.
לפני כמה ימים היינו בסופרלנד. כשחלפנו ליד ״מפלי האימה״, הצעתי למישל לעלות איתי. היא נלחצה, עיניה התמלאו דמעות, ושירן זוגתי ביקשה שארגיע. באותו רגע הסתכלתי על מישל וראיתי את הילד שהייתי – זה שפחד מרכבות שדים ובכה בלונה פארק בזמן שהוריו התאכזבו. ראיתי את עצמי, ולא ראיתי אותה.
לתת מקום לילד שבי
זזתי רגע הצדה והבנתי: זה הילד שבי שמבקש לעלות למתקן. זה הצורך שלי. חזרתי לבנות ואמרתי: ״סלחו לי, אני רוצה לעלות לבד, תשמרו לי על הדברים״. נעמדתי בתור עם חיוך רחב, מאושר ונרגש.
ממש כשהגיע תורי, שמעתי את שירן קוראת לי: ״יהונתן, חכה! מישל רוצה לעלות איתך!״.
ברגע שנתתי לילד שבי מקום לבטא את עצמו באותנטיות, מישל יכלה למצוא את המקום שלה. היא חיבקה אותי מאחורה בסירה, ושנינו צרחנו בהתרגשות כשנרטבנו בירידה.
״אתה גאה בי אבא?״ היא שאלה. ״אני גאה בילדה שאת, ובילד שאני, הכי שבעולם,״ עניתי.



