כתיבה אישית על הורות, חינוך, התבגרות והדברים שבאמת חשובים בגידול ילדים.
לפעמים הדרך להפצת הבשורה עוברת ב-300 ספרים, יום חם מאוד ומבנה אחד בחיפה שאינו נגיש בעליל. עמדתי שם מול המדרגות הרבות, מביט על המבנה כמו על מבצר שאין לי מושג איך לכבוש, כשהספרים שלי מונחים על המעקה ומביטים בי בחזרה.
בהתחלה הייתי מדוכדך. הזעתי, הפשלתי שרוולים ושאלתי את עצמי: "למה אני עושה את זה? יכולתי לשלוח חברת שליחויות". אבל אז, תוך כדי סחיבת החבילות, נזכרתי מה אני באמת סוחב.
נזכרתי שאני סוחב את המילים שלי, את המפעל שלי, את הבשורה שלמישהי היה חשוב כל כך להעניק לצוות שלה כמתנת סוף שנה. באותו רגע, המשקל השתנה. כשאדם סוחב את השליחות שלו – זה פשוט לא מרגיש כבד.
רוזי המזכירה ראתה אותי סוחבת ואמרה ביושר: "זה קצת פחות נוצץ לראות את הסופר עצמו סוחב ככה את ספריו".
סיפרתי לה על הרגע שבו ראיתי כילד את דיוויד ברוזה עולה לבמה במצדה. הוא סחב את הגיטרה שלו בעצמו. בלי פועלי במה, בלי אגו, בלי דאווין. הגיטרה הייתה בידיים שלו, והמשקל שלה היה חלק מהיצירה. הבטחתי לעצמי אז שאם אצליח יום אחד – גם אני אסחוב את השליחות שלי בעצמי.
רוזי חייכה, ופתאום הכל נראה אחרת. גם עבורי.
