כתיבה אישית על הורות, חינוך, התבגרות והדברים שבאמת חשובים בגידול ילדים.
אני והוא. הוא ואני. וחשבתי לעצמי: "כמה טוב שיש את חג פורים, ואפשר לחגוג את מי שאנחנו לא ממש, או מי שחלמנו קצת להיות…"
ביום-יום, במסגרת החינוכית שאני מנהל, אני יותר "קפטן אמריקה" והוא יותר "הענק הירוק". אני זה שרודף אחריו עם מגן דמיוני שיכול לספוג הכל, ולוחש לו: "תבחר בטוב! אל תהפוך לירוק!"
לפני כמה ימים קיבלתי החלטה ניהולית שפגעה בו. תוך שניות מצאתי את עצמי רץ אחריו במדשאות. במקום לאיים או להסביר, הצעתי לו שנשב ונדבר על איזה ספסל שהוא יבחר. הוא נעצר, הצביע על ספסל, והתיישבנו.
"מה כל כך הכעיס ופגע בך בהחלטה שלי?", שאלתי. והוא הסביר את עצמו נפלא.
הבטתי לו בעיניים ואמרתי לו את המילים שהכי קשה למבוגרים להגיד:
"אתה צודק. אני טעיתי. בוא נחזור ואני אתקן את הטעות שעשיתי."
הוא פתח עיניים גדולות, מלאות פליאה. "אבל אתה המנהל שלי! אתה מבוגר! איך יכול להיות שאני צודק?!", שאל בתמיהה גמורה.
עניתי לו מהלב: "מבוגרים אינם אלים, ילד שלי. מנהלים אינם אלים גם כן. אני בא ללמוד מכם בכל בוקר. אם אשתמש בכוח שלי כ'מבוגר הצודק והנוקשה', אפסיד את השיעורים שאתם באים ללמד אותי". התחבקנו וחזרנו פנימה.
גם בי יש ענק ירוק. כל החיים הם מסע של למידה בשליטה על הצד הכוחני והאפל והפגוע שלנו. גם אני צריך לפעמים "קפטן אמריקה" כזה, שיריץ אותי במדשאות וילחש באוזניי: "תבחר בטוב! אל תהפוך לירוק!"
