כתיבה אישית על הורות, חינוך, התבגרות והדברים שבאמת חשובים בגידול ילדים.
על המדרגות בעלייה למטוס, ברגע אחד של מעבר בין שמיים לארץ, אימא ובנה המתבגר קיבלו את הבשורה: ההופעה של ברוס ספרינגסטין נדחתה. ברוס הבטיח שיום יבוא בקרוב והוא יופיע שוב בפראג, אבל לאימא ולבן שלה, שקיבלו הלם ומכה של אכזבה בעצב – זה כבר לא יעזור. וגם לא לבחור שהיה לידם, שהכריז בשברון לב שלא ידע כמותו שהוא יודע את כל המילים של כל השירים של הבוס.
ברוס ספרינגסטין, בן ה-74, כהרגלו נתן את הכל בהופעות האחרונות שלו. הוא לא יודע ולא יכול אחרת. ואז הוא נהיה צרוד. צרוד מכדי לשיר. מאות אלפי רוכשי כרטיסים במרסיי, פראג ומילאנו קיבלו הודעה שזה לא קורה. ויש כאלה שההודעה לא הגיעה אליהם, והם שמעו על הבשורה הקשה רק ממני, שם, על מדרגות המטוס.
בנסיעה הזו לפראג הייתי אמור להיות לראשונה בהופעה שלו, בגולדן רינג. בפעם הקודמת שרכשתי לשירן ולי כרטיסים למילאנו, בעולם הקדום שבקיץ שעבר, נאלצתי למכור אותם. ייתכן מאוד שברוס ואני לא נתראה באיזו הופעה לעולם. ויש בזה גם משהו טוב ויפה – יש חלומות שכן כדאי לשמור אותם בצנצנת, טהורים ובלתי מושגים.
ברוס הצרוד גרם לי לתהות: איך משהו מיקרוסקופי בגרון של אדם משפיע על כל כך הרבה דברים גדולים? כמה משפחות פרנסתן תלויה במיתרי הקול של זמר אחד? כמה שמחה של מאות אלפים תלויה ברקמה עדינה בגרון? ואיך הוא מרגיש עם עצמו? כמה נורא לדעת שכשאתה חולה, אתה מעציב ופוגע בכל כך הרבה אנשים. כי אפשר להחליף תפאורה, אבל אי אפשר להחליף אותך. את הקול שלך.
חשבתי לעצמי – מה בעצם רצינו להרגיש שם, בקהל של מאות האלפים? אני באופן אישי רציתי להרגיש אהבה. שפיות. תקווה של המין האנושי לכמה שעות יחד. לשיר במקהלה אחת, עם אנשים מכל הדתות והנופים, שיר כמו ״My Hometown" ולדעת שכשאנחנו עוצמים עיניים, כל אחד שר על בית אחר, אבל זה בעצם אותו הבית.
זו הבשורה הגדולה של ה-Singer-Songwriter: הוא מאפשר לך למצוא את עצמך עמוק משידעת בתוך המילים שלו. מעבר לחוויה של לחזות באחד האלילים שלי ולקבל השראה על איך להזדקן נכון, חיפשתי את היחד הזה.
אני מטייל בפעם השנייה בחיי ברחובות פראג הנפלאים. העיר שבה סבי ז״ל הסתתר עם בן דודו באמצע מלחמת העולם השנייה, לפני שהצליח לעלות על אונייה לישראל. אני אוהב את "התקיעות" המבורכת של אירופה בשנות ה-90. בון ג'ובי ובריאן אדמס בוקעים מכל פינה כאילו רק עכשיו פרצו לתודעה, ואני עף על זה.
אני רואה כאן אנשים מכל העולם, וכולם מבקשים את אותו הדבר: אהבה. יחד. צחוק. קפה טוב. פליאה. אני מחייך לאנשים והם מחייכים אליי. הכי ריגש אותי לראות אבא שמרים את בנו למעלה למעלה והם צוחקים כאילו יש רק את הרגע הזה; או זוג קשישים מהמזרח הרחוק, יושבים שלובים על ספסל מול גשר קארל, היא מניחה ראש על כתפו והם מביטים במים בזמן שעצר מלכת.
ראיתי אימא רצה על המדרכה העתיקה וצוחקת, ואחריה בתה מדדה עם בימבה וממלאת את הרחוב בצחוק ילדותי מתגלגל. בטיסה לכאן, כשחלפנו בתוך העננים, חשבתי איזה עולם יפה יש לנו. איזה אוצר אלוהי קיבלנו כולנו. מגיע לנו לחגוג את זה יחד, בלי לקנות שום כרטיס לשום הופעה. פשוט לחגוג את אהבת החינם שבינינו.
