כתיבה אישית על הורות, חינוך, התבגרות והדברים שבאמת חשובים בגידול ילדים.
ישבתי לבד באולם הקולנוע, בסרט החדש על ברוס ספרינגסטין, "הדרך משום מקום", ובכיתי. לא סתם דמעה, בכיתי מהסוג שגורם לך לרצות לרוץ לגן, לחבק את הבן שלך ולא לעזוב.
אני מחובר לספרינגסטין בנימי נשמתי. כשהבן שלי יצא לאוויר העולם, הפלייליסט בחדר הלידה היה של שירי ה"בוס". אפילו חשבתי לקרוא לו ברוס (גם ספרינגסטין וגם באטמן!), אבל המבט של שירן הבהיר לי שזה לא יקרה.
ברוס מזכיר לי אמת פשוטה וכואבת: אתה יכול להיות על הבמות הכי גדולות, להחזיק בהון של מיליארד דולר ולקנות כל מה שתרצה – חוץ משלווה ושלום פנימי.
המשפט שלו שהכי הולך איתי הוא: "אנחנו, הילדים, צריכים לשבור את שרשרת הסבל הבין-דורית. זה עלינו."
אחרי הסרט, סימסתי לבנות שלי שאני אוהב אותן (הן ענו "חחחח אבא מה קורה?", כי הן רגילות לעוצמות שלי), נפרדתי מהכרטיסן ורצתי לגן.
חיבקתי את הילד שלי קרוב-קרוב. נישקתי אותו בלי הפסקה ואמרתי לו כמה אני חוגג את זה שהוא הילד שלי. בסוף, התיקון האמיתי של העולם לא קורה על במות של איצטדיונים, אלא בחיבוק אחד קטן ומאמין בגן.
