כתיבה אישית על הורות, חינוך, התבגרות והדברים שבאמת חשובים בגידול ילדים.
בכל פעם שאני שומע בגני הילדים את השיר "פיל פילון", הלב שלי נחמץ בשורה אחת: "אך הסוף היה מבהיל, בא הביתה אבא פיל". השיר הזה, שנכתב בשנות ה-50, קידש את דמות האב המרוחק, זה שמשיג תוצאות דרך יראה ופחד.
היום, כשקבוצת "אבא פגום" מונה מעל 120,000 חברים, אני שואל את עצמי – האם אנחנו עדיין תקועים בתוך ה"פגימות" הזו? האם האבהות הישראלית היא עדיין שילוב של גבריות שותקת, חסמים רגשיים ומציאות של הישרדות תמידית?
מרים ילן שטקליס כתבה ב"דני גיבור" על הילד שלא יבכה אף פעם "כפתי קטון". אבל דני שואל את השאלה הכי חשובה בעולם: "למה זה, אימא, למה בוכות הדמעות מעצמן?".
גדלנו להיות גברים עם אוצר מילים מוגבל מאוד בכל הנוגע לרגש. לימדו אותנו שלהיות גיבור זה אומר שאסור לבכות, כי בכי הוא איום על הגבריות. חטפנו נזיפות, מבטים בוערים, ולפעמים גם מכות – הכל כדי שלא נהיה "חלשים".
אפילו בסרטים המודרניים כמו "מואנה", האב נשאר לעיתים באותה תבנית זעופה ומשגיחה של פעם, כזו שלא מאפשרת שיחת נפש גלויה.
אני מעריך את הקלאסיקות, אבל הגיע הזמן להבהיר: תפקיד האב נמצא בשינוי עצום. יש לנו עוד דרך ארוכה לעבור עד שנצא מהפגימות הרב-דורית הזו. עד שלא נהיה יותר "אבא פיל" המבהיל, אלא אבות שמאפשרים לילדים שלהם (ולעצמם) פשוט להיות.
