כתיבה אישית על הורות, חינוך, התבגרות והדברים שבאמת חשובים בגידול ילדים.
כשהייתי ילד, סבתא ואני ניהלנו קרב קשה. זה היה בעניין ה"קשה" של הלחם. כשהייתי מגיע אליה לחופשות בקיבוץ והיא הייתה מגישה לי פרוסת לחם, מיד הייתי מסיר את החלק העוטף ואוכל רק את הלב הרך. סבתא לא אהבה את זה. ״אי אפשר ליהנות רק מחלק אחד של הלחם! גם הקשה חשוב בדיוק כמו הרך!״ הייתה גוערת בי
בהתחלה היא ניסתה את שיטת ה״חינוך״ העתיקה – מבט ״אלף המכות״ שלה. זה היה מבט שגרם לך להעדיף לחטוף אלף מכות ולא להביט בזעם הצ'כי הזה, אבל אני לא השתכנעתי. זה הצריך ממנה לעבור לחינוך אמיתי: להשקיע סבלנות ויצירתיות כדי להנחיל בי את הערך הזה.
באחת החופשות היא הושיבה אותי ליד טייפ כסוף קטן בחדר השינה שלה, לחצה על ה'פליי' והשאירה אותי לבד להאזין לקסטה. בחדר התנגן סיפור אגדה על נסיכה שנכלאה בטירה אפלה. בכל יום היא קיבלה רק פרוסת לחם אחת לתא שלה. החלון היה פתוח, אבל גבוה כל כך שהיא לא העזה לחלום על בריחה.
הדבר היחיד שהיה לנסיכה בחדר הריק היה הלחם. יום אחד היא החליטה לשמור את ה"קשה" בתוך בגדיה. יום אחרי יום היא אגרה אותו, עד שהכינה מכל החלקים הקשים חבל אחד ארוך. בעזרתו היא ירדה מהחלון וחזרה אל הממלכה שלה.
הסיפור הזה מלווה אותי עד היום. הוא מזכיר לי שהחופש שלנו נמצא בכף ידנו, לפעמים בתוך הדברים הבסיסיים ביותר שאנחנו מקבלים שלוש פעמים ביום. סבתא צדקה – אי אפשר ליהנות מהרך בלי לדעת להעריך גם את הקשה.
שנים אחר כך קראתי את יהונתן גפן שכתב: "כולם רוצים רק נגיסה ממה שהם רואים, וכל מי שקיבל פרוסה – חייו אינם חיים". השורה הזו נצרבה בי. ה״יותר״ הזה בחיינו שגומר אותנו.
כשעליתי לקברה לא מזמן, הבנתי שסבתא הייתה הנסיכה מהקסטה. היא איבדה את משפחתה בגיל 16, חייתה בלי אהוב ליבה שנים ארוכות ונאבקה בסרטן עשרות שנים. אפילו בבידוד של הקורונה היא עדיין ניגנה, עשתה יוגה, למדה תורה וכתיבה יוצרת. היא כמעט לא קנתה לעצמה דבר, חיה בפשטות מוחלטת ב"כמעט כלום בו" של הקיבוץ, כי בזבוז וגרגרנות היו בעיניה אלימות כלפי העולם.
סבתא לימדה אותי שאין רך בלי קשה. היא לא רק השמיעה לי סיפור – היא חיה אותו יום-יום.
אני מאחל לכולנו שנה של יותר פשטות, צניעות ועשיית טוב. שנה שבה נדע ליהנות מהטעם של שני חלקי הלחם, נגביר את האור ונתקרב לעצמנו.
