רבים מאיתנו, אבות ואימהות, חיים בתוך סיפור שאנחנו מספרים לעצמנו: אנחנו עובדים קשה כדי "להבטיח את העתיד". אנחנו בונים חומות של ממון ונכסים, ומאמינים שזהו הפרויקט החשוב של חיינו. אבל מה קורה כשבדרך לעתיד המובטח, אנחנו מאבדים את ההווה?
הנה סיפורו של נועם, פרויקטור מצליח, שלמד ששעה אחת בקליניקה שווה יותר ממיליארד בבנק.
המפגש: "אני מבזבז פה את הזמן שלי"
נועם, הגבר שנכנס אלי לקליניקה, היה באמצע שנות השלושים שלו, נאה ומטופח, זיפים קצרים ושיער גולש, מדיף ניחוח בושם איכותי. מבלי לחכות שאסמן לו היכן לשבת, התיישב על הכיסא שלי, ואני התיישבתי מולו על הספה.
"אני מבזבז פה את הזמן שלי, ואני פה רק כי ליהי הכריחה אותי," פתח ואמר. שתקתי ונתתי לו להמשיך.
"שמע, אני לא יודע מה היא אמרה לך כשנפגשתם, אתה והיא, אבל אני לא מבין כלום בחינוך. מבחינתי, החינוך הוא עליה, תחום האחריות שלה. אני מביא את הכסף הביתה. אני עובד. יש לי פרויקטים גדולים על הראש ואני עושה מה שגבר ואבא צריך לעשות — לדאוג לעתיד משפחתו."
"מעניין שאמרת שאתה מבזבז פה את הזמן שלך," אמרתי לו. "למה מעניין?" שאל. "כי אתה מבזבז פה גם כסף, לא רק זמן," עניתי. "אבל הדגשת שאתה מבזבז פה זמן, ואתה צודק. ההון האמיתי שלנו הוא הזמן."
הפרויקט הכי חשוב: משפחה או קריירה?
נועם סיפר על ליהי, שמרגישה שהוא "נמלט" מהבית. הוא היה משוכנע שהוא חלק ממסע שכנוע, אבל ביקשתי ממנו לשים את ליהי בצד לרגע. לדבר עליו.
"נועם, ספר לי על הילדים שלך," ביקשתי. הוא סיפר על שון (10), הילה (6) ולי (3). אבל כששאלתי מה שון אוהב, או מה הוא עושה במחשב, התשובה הייתה: "אין לי מושג". כששאלתי מתי היה להם זמן רק של שניהם, הוא שתק. "לא היה זמן כזה… שון לא צריך אותי, יש לו את אימא שלו."
נועם צייר לי את הציור של העתיד שלו: מיליארד בבנק, בית עם בריכה בסביון או בצהלה, הוא וליהי שוכבים על מיטות שיזוף ומביטים בציפורים. והילדים? "הם מאושרים," פסק בביטחון.
נקודה למחשבה: האם ניתן להבטיח את האושר של הילדים שלנו בעתיד, אם אנחנו לא נוכחים בחייהם בהווה?
המורשת של אבא: "הכסף עלי, החינוך עליה"
כששאלתי את נועם מי אמר שתפקיד האב הוא רק כלכלי, הוא הגיע לשורש: אבא שלו. אדם שעבד כל חייו במפעל, שלא היה לו רגע אחד איתו, שמת מהתקף לב דקה לפני הפנסיה.
"עצוב לי שלא היתה לי שיחה אחת עם אבא שלי. שיחה אחת אמיתית," הודה נועם. הוא הבין שהמחיר שהוא משלם הוא כבד: הוא רואה את הילדים רק כשהם ישנים. הם גדלים לו מהר מדי.
הון אמיתי מול הון דמיוני
הסברתי לנועם שהחלום שלו על המיליארד והבריכה תלוי בהמון גורמים חיצוניים – בנק, בריאות, שוק עבודה. אבל הדבר היחיד שהוא באמת יכול לשלוט בו, הוא הנוכחות שלו.
"המשפט 'הכסף עלי והחינוך עליה' הוא משפט שגוי ועצוב. הכסף בא והולך. אף ילד לא אומר לעצמו: 'אבא זה הכסף ואימא זה חינוך'. הילד זקוק להורים שלא 'נמלטים' מלהיות קרובים אליו באמת."
שיתפתי אותו גם בחוויה האישית שלי כאיש חינוך והורה: "הבנתי שאין ילדות אחרת. הזמן שלנו עם המשפחה הוא ההון האמיתי שמתבזבז לו. אם תציע לי מיליארד שקל ותמורתם אצטרך לוותר על הזמן עם הבנות שלי – אגיד לך: לא תודה. שמור לעצמך את הכסף."
הסוף: חזרה לציפורים של ההווה
נועם החל לבכות. "אני לא בפרויקט הנכון," הוא אמר. הוא הבין שעדיין יש לו זמן להשקיע, למנף ולהתענג על האבהות שלו. הוא לא חייב לחכות לפנסיה כדי להביט בציפורים.
"איפה יש כאן מאפייה קרובה?" הוא שאל כשקם ללכת. "לבגטים. ריבות אני יודע איפה לקנות. אני הולך לקחת את ליהי. נלך להביט יחד בציפורים, רק שנינו, כמו אז."
בסוף אותו יום, כשהקשבתי לשלום חנוך במכונית, חיפשתי גם אני ציפורים שעדיין ערות. כי בסוף, כולנו רוצים לחזור הביתה.
טיפים פרקטיים לאבות (ואימהות) שרוצים "לחזור הביתה":
- כיבוי מכשירים: הגדירו "שעות ללא מסכים" כשאתם עם הילדים. נוכחות פיזית ללא קשב היא לא נוכחות.
- זמן איכות אישי: קבעו פגישה ביומן עם כל ילד בנפרד, פעם בשבועיים. זה הפרויקט הכי רווחי שלכם.
- להכיר את עולמם: תשאלו שאלות ספציפיות – איזה משחק מחשב? מי החברים? מה היה הרגע הכי מצחיק היום?
- שינוי הטרמינולוגיה: תפסיקו לומר "אני עושה את זה בשביל העתיד שלהם". תתחילו לומר "אני עושה את זה בשביל הקשר שלנו עכשיו".



