כתיבה אישית על הורות, חינוך, התבגרות והדברים שבאמת חשובים בגידול ילדים.
"כן, שמעתי שאתה כוכב רוק גדול כאן, אבל אצלי בחדר לא מעשנים," אמר לי רון הפסיכולוג בחדר הטיפול הקטן שהיה אז בבית הספר ויצו הדסים.
בעצב ובתחושה של תבוסה כיביתי את סיגריית המרלבורו האדום שלי בכוס החד-פעמית שהגיש לי קודם והייתה עתה מלאה למחצה. זו הייתה הפגישה השלישית שלנו. הייתי בכיתה י' והסכמתי להתחיל לדבר עם מישהו על מה שעברתי בבית לפני שעברתי לפנימייה.
"אז מה אתה אומר על השואה הזאת שעברתי בבית?" שאלתי והסתכלתי לו בעיניים בניצוץ של זעם.
רון לא חייך. פניו לבשו ארשת רצינית מאוד והוא הביט בעיניי ואמר לי:
"מה אני אומר? אני אגיד לך מה אני אומר. אני אומר שאתה תגדל להיות אדם שיעריך את החופש שלו יותר מהאדם הממוצע. אני אומר שאתה לוחם מיוחד, ואם חלילה תיפול יום אחד בשבי, אתה תדע לשרוד אותו יותר מכל אדם אחר שאני מכיר. אני אומר שאתה צריך לדעת לגדול מזה ולהפוך לסמל לאלה שהיו בבור החשוך כמוך. תבחר להיות הבאטמן. זה מה שאני אומר. אה, ותפסיק לעשן, זו סתם בריחה זולה מהפחדים שלך."
אני ייחלתי לרחמים, ובמקום זה הוא העניק לי העצמה.
הפגישה עם רון הסתיימה, וזו הייתה הפגישה האחרונה שלנו. רון עבר לעבוד בעליית הנוער, ואני זכיתי בפסיכולוג חדש שאהבתי במיוחד, בשם ישעיהו בולה, שהגיע תמיד לבית הספר רכוב על אופניים דקים, חותך דרך השדות של נתניה.
ישעיהו עישן מקטרת, ופעם המליץ לי לראות את הסרט "עישון" של פול אוסטר והסביר לי כמה נתיבי חיינו דומים לנתיביו המפותלים של עשן הסיגריות.
לפגישה האחרונה שלנו, כשהייתי בי"ב, לא התעוררתי בזמן, אבל כשפתחתי את דלת חדרי שבפנימייה ראיתי שמודבק אליה פתק עם איור של כדור פורח, ועליו כתוב: "אתה לא הגעת לפגישה שלנו, אבל אני הגעתי. אני בטוח שהייתה לך סיבה טובה. נתראה בקרוב? ישעיהו."
חלפו שנים רבות. הקור הירושלמי לא חס עלי והנערה שליוויתי עכשיו לבית הדין לנוער לא הפסיקה לעשן, סיגריה אחרי סיגריה.
כשעצרה ושאלה אותי, "מה איתך? אתה לא מעשן אתה?" עניתי, "כבר שנים לא." בינתיים קראו לנו להיכנס לאולם, וכאשר הנערה מחצה את בדל הסיגריה תחת אחת מנעליה כמו הייתה זו מבחינתה הסיגריה האחרונה, נזכרתי ברון ובישעיהו.
