כתיבה אישית על הורות, חינוך, התבגרות והדברים שבאמת חשובים בגידול ילדים.
היום קיבלתי הודעה באינסטגרם מנערה בת 17, ששאלה אם היא יכולה לשוחח איתי או להיפגש איתי. בתוך עולם של סטוריליינים מהירים ותמונות חולפות, היה משהו במילים שלה שביקש עצירה. התקשרתי אליה, ובמשך דקות ארוכות הקשבתי למסע המפותל של חייה הצעירים.
היא שיתפה אותי בלי פילטרים. שיתפה על ניסיונות ההתאבדות, על התהומות שנפערו מתחת לרגליה, על הנשירה מבית הספר בחטיבה כשהמערכת כבר לא יכלה להכיל את הכאב שלה. היא סיפרה על הרגע בו ההורים, מתוך ייאוש ואהבה אינסופית, קיבלו החלטה קשה מנשוא לשלוח אותה למסגרת מיוחדת בחו"ל – רחוק מהבית, רחוק מהמוכר – שם אולי היא תוכל לקבל כוחות ותקווה ולהיוולד מחדש.
"רגע לפני העלייה למטוס, אימא שלי נתנה לי את הספר שלך," היא אמרה לי בקול רועד. "עכשיו תשמע, אני כבר קראתי אותו. סוג של קראתי אותו…. אתה הגעת לתת הרצאה בבית הספר של אחי, ואימא שלי קנתה אחר כך את הספר, ואני ככה עלעלתי בו בבית. זה היה לפני שנתיים בערך. והספר הזה… אני לא יודעת אם התכוונת בכלל שבני נוער יקראו אותו, אבל הוא כל כך משמעותי עבורי! הוא שינה אותי ונתן לי כוחות! עכשיו חזרתי לארץ וידעתי שאני חייבת שתדע את זה! שאתה חייב לשמוע אותי! תדע שקראתי את הפרק 'לבחור להיות הבאטמן' כל כך הרבה פעמים… על הנערה שניסתה לקפוץ מהמגדל ואמרת לה ש'אין חושך מוחלט. תמיד יש שם כוכב'. הספר שלך… קשה לי להסביר לך מהו עבורי במילים…"
הקשבתי לה ורעדתי מהתרגשות. הידיעה שספר שכתבתי בחדר העבודה שלי הגיע לידיה של נערה בודדה בקצה השני של העולם, והפך למפה בתוך החושך שלה, טלטלה אותי. זו לא הפעם הראשונה שאני שומע את הטקסט הזה מבני נוער שנפגשו עם הספר "כל מה שילד צריך", וגם בזכות בני נוער שהעלו חלקים מהפרק על הבאטמן לסטורי ותייגו אותי מספר פעמים – החלטתי ליצור הרצאה עבורם עם אותו השם של הפרק שאליו הם כל כך מתחברים.
וזה תמיד מרגש, ועוצמתי מאוד מאוד עבורי. מעין תחושת הצלחה של "תעביר את זה הלאה" בחיי. אני מאמין בכוח של שירים וספרים. הם לא רק דפים ומילים, הם יכולים לשנות, הם יכולים להיות ההבדל בין ייאוש לבחירה בחיים. החיים הם ים, והים לא תמיד רגוע. לא תמיד הכל נוצץ ומפואר אצלי כמו חלון הראווה של האינסטה והפייסלנד.
יש מחיר אישי פנימי לחשיפה ולשיתוף חוזר בנקודות האפלות מהילדות והנעורים שלי. כל פעם שאני מספר על הילד שהייתי, אני פותח מחדש את הפצעים כדי שמישהו אחר יוכל להחלים. אבל אין הרי חושך מוחלט. תמיד יש שם כוכב. וכשהכוכבים האלה, כמו הנערה הזו, מאירים אלי, הם מטעינים אותי בכוחות על חלל (תרתי משמע). הם מזכירים לי למה אני ממשיך לכתוב ולדבר.
"אתה חושב שאוכל לבחור להיות הבאטמן? שאהיה בסדר?", שאלה בסוף השיחה בתקווה שחיפשה אישור אחרון. "באטגירל! וכן, הנה את כבר בחרת להיות. עכשיו תני לאור בתוכך להיות ולגדול, ותאירי לנו את העולם! העולם שלנו זקוק ללב כמו שלך! אני מלא אמונה בכך! את מאמינה?" "מאמינה", היא ענתה. ובאותו רגע, ידעתי שהכוכב שלה התחיל להאיר חזק יותר מאי פעם.
