לפני 35 שנה, ישב שלמה ארצי על מדרגות ביתו ב-01:00 בלילה. השקט של תל אביב עטף אותו, אבל בפנים הכל רעש. הוא חיכה לביתו הבכורה, שירי, שיצאה למסיבה ולא חזרה בחצות – השעה עליה סיכמו.

פלאפונים? עוד לא היו בנמצא. רק טלפון ציבורי רחוק ואולי אמונה שיהיה בסדר. ושלמה האב חיכה וחיכה. מה עושה אבא שכותב שירים בעת חרדה? הוא מתרגם את הפחד למילים. הוא הוציא דף ועפרון, וכתב את השיר ״טלפני טלפני״ המופתי. בשיר, מעבר לתפילה לקבל אות חיים כדי שיוכל לנשום, הוא מעז להודות בקושי האבהי: ״גם אמך די דואגת, תדעי״. הוא תוהה שם בקול רם מה הוא העניק לה ב-16 השנים שחלפו, איזו צידה לדרך הוא שם לה בתרמיל.

אבל משפט אחד מהדהד בי יותר מכל, משפט ששורט את הלב בכל פעם מחדש: ״שמרי על עצמך מפני בני האדם.״

הקב"ט המשפחתי מול המציאות

המשפט הזה מהדהד בי כי הוא טומן בתוכו את האמת הכואבת: כאבא, אתה אמור להיות ״הקב״ט״ של המשפחה שלך. האחריות על הביטחון, על ההגנה, על הידיעה ששום רע לא יפגע בהם, מונחת על הכתפיים שלך. אבל כאן בשיר, יש הבנה עמוקה ומפכחת שאנחנו לא יכולים באמת לשמור על ילדינו במאת האחוזים. זו תובנה שלנו כהורים כואב מנשוא להשלים עימה.

ועל כן הוא כותב: ״שמרי על עצמך״, ולא ״אני אשמור עליך״. הוא מעביר לה את האחריות, כי הוא יודע ששם, בחוץ, הוא לא נמצא. והוא מודה בכנות גברית חשופה: ״מבפנים יהיה לי קשה, מבחוץ לא אראה שום דבר.״

מתוקף התחום שלי, אני נחשף על בסיס יומי למעשי זוועות שעוברים על ילדים וילדות. אני רואה את הסדקים, אני שומע את הצעקות השקטות. וכשבתי הבכורה מישל, כיכבה לה על הבמה, שרה ורקדה במופע סוף השנה של חוג הבלט – הלב שלי החסיר פעימה. אני ושירן הבטנו אחד בשני, בעיניים מלאות בנהרות גאווה עשויה דמעות, והבטתי בבתי שחייכה אלי.

הדילמה: נינג'ה או שלגייה?

באותו רגע עלתה בי שוב ״האנה״, הגיבורה מהסרט ההוא, על נערה שאביה חינך אותה להיות לוחמת מצטיינת כדי שתשרוד בעולם אכזרי. ו״האנה״ הזו שואלת אותי שאלה כואבת וחשובה: האם בעולמנו, ב-250 השקלים שיש בכיסי מדי חודש, עליי לחזק את ילדתי כרקדנית בלט וזמרת רגישה? או שמא עליי להפוך את הכסף הזה לשיעורי הגנה עצמית, לחזק אותה כלוחמת שתדע לנטרל את הנורא שיבוא?

האם יש מקום בעולמנו לנאיביות ותום? האם אמונה בבני אדם היא מותרות שאיננו יכולים להרשות לעצמנו יותר? כאבא, כקב״ט המשפחתי, האם עליי למנוע את הדרור – הקדוש לתפיסתי – לגבי הזכות המלאה של בתי לסלול לעצמה את הגדרת זהותה? האם מותר לי לקבוע במקומה אם היא תגדל כ״נינג׳ה״ או כ״שלגייה״?

הפחד מול החופש. הצורך להגן מול הצורך לתת להם לעוף. שירי ארצי, אגב, חזרה בריאה ושלמה ב-5:00 בבוקר. היא קיבלה חיבוק אבהי, חם ומודאג, וקיבלה שיר שנשאר איתנו לנצח. בסוף, אולי השיר הוא הדרך הכי טובה לשמור עליהם – לתת להם מילים שילוו אותם גם כשאנחנו לא שם.