כתיבה אישית על הורות, חינוך, התבגרות והדברים שבאמת חשובים בגידול ילדים.
מה שלומכם? מה שלומכן? מה שלום הילדים והילדות? חשוב לתת לשאלות האלו מקום, מרחב, זמן שהייה וחיבוק אמיתיים.
הבן שלי נולד בינואר 2020. עם החיוך הראשון שלו הגיעה גם הקורונה ועימה הסגרים. ב-7/10/2023, פרצה המלחמה המזעזעת עם חמאס. הוא עדיין לא יודע את זה, אבל הגננת שלו, סביון חן קיפר נרצחה במסיבה ברעים. בנוסף למוות הנורא שלה, אני, אביו, איבדתי אשת צוות גדולה מהחיים – גילי אדר ז״ל, וחברי הטוב והגיבור – אלחנן קלמנזון ז״ל. איתן הורן, חבר שהדריך איתי בפנימיית הדסים, עדיין חטוף בעזה ואני מפחד לספור כבר את הימים.
אל איזו מציאות מטלטלת ומדממת הגיח בני לעולם. מה ההשפעה של כל הנ״ל (והרבה שמעבר לנ״ל) נצרב והשפיע עליו בחמש השנים המעצבות של חייו, עוד נגלה יחד בהמשך החיים… (וכמובן שלא הזכרתי פה את שתי בנותיי הגדולות והמסע שלהן בתוך הכאוס, הטרור והכאב).
ועכשיו, לפני שבועיים ימים בסה״כ, קמנו באמצע הלילה לצפצוף מחריד שבקע מהפלאפון שלנו ונפתחה מערכה ישירה מול איראן. לני, הבן שלי, רק היה שומע את האזעקה באמצע הלילה, ותוך מאית השניה – כחייל מארינס מצטיין במיוחד- נעמד עם נעלי הקרוקס מיינדקרפט שלו בצמוד לדלת הבית, וקורא לכולנו לקום מהמיטות ולרדת מיד אל המקלט!
אתמול הוא ראה שקצת צבע חזר לנו ללחיים, והוא שאל אותי – ״זהו אבא? נגמרו להם כבר הטילים, נכון? לא יהיו אזעקות יותר, נכון אבא…?״.
ואתה, כהורה, רוצה רגע לנשום שלווה. הנה ה״שיגרה״ כבר באופק! אולי אפילו היא תגיע אלינו מחר בבוקר!!! אפשר לחזור ל״עסקים כרגיל״. אבל, יש מלחמה נוראית בעזה. שעה וקצת מהבית. ואתה לא מספיק לקחת נשימה ולחייך לילד שלך שמחר הוא חוזר אל החברים בגן – ועוד בשורה קשה, 7 פרחי פלא נקטפו לנו, והבשורה הקשה מנשוא מגיעה ומותרת לה לפרסום. ליבי עם המשפחות.
אז מה שלומכם? מה שלומכן? מה שלום הילדים? הילדות? פתאום אני קולט שלא שאלתי את הבנות שלי לאורך כל המלחמה – מה שלומן. איך הן מרגישות. איך נראה ואיך מרגיש הפחד שלהן. ואני נושם, ומקבל בחמלה והבנה שהייתי עסוק בלהרגיע את עצמי כאדם ובטח כהורה, כאבא.
פתאום צמד המילים ״איום קיומי״, פגש אותנו בלבל גבוהה מאי פעם. כמה הרס ומוות נוראי ידענו כאן בימים האחרונים. תלמיד שלי כתב בסטורי שלו: ״קמת בבוקר? קמת והבניין שלך עומד? כל השאר זה בונוס.״ אנחנו מורגלים בעל כורחנו להיות ב״חוסן״. לעבור מיום הזיכרון ליום העצמאות ברגע אחד. אבל הלב, הגוף והנשמה לא יכולים. חווינו פה הדף. כמה וכמה פעמים, אל המקומות הכי מפחידים וחבויים בהוויה שלנו.
אני תמיד אומר לנוער בהרצאות שלי – ״החיים קורים לנו. החיים קורים לנו והרבה פעמים זה עניין של הרף עין – ותמיד אנחנו יכולים לבחור מי אנחנו ומה אנחנו עושים כשהחיים קורים לנו…״
ועכשיו אני בוחר שלא ללחוץ על הכפתור הזה של – ״חוסן! חזרה לשיגרה ומיד!״ אני בוחר לעצור. לשאול את עצמי איך אני מרגיש. נותן לרגשות ולתחושות מקום. זמן. האישה שאיתי. הילדים שלי. התלמידות והתלמידים שלי. המלווים שלי בקליניקה. מקום. זמן. צעד צעד. לשחרר מעצמי ציפיות. לקבל את העייפות שעכשיו אני חש ושעוד תבוא.
פעם כתבתי בספר ש״אין דבר כזה לילה שכולו חושך – תמיד יש שם כוכב״. אז דווקא כשנצמדו להן המילים ״איום קיומי״, מצאתי בתוכי הרבה חגיגות של התקיימות. של אהבה. של חסד.
הנה פה בתמונה, הילדים שלי משחקים יחד קלפים בסלון. ב״שיגרה״? בשיגרה יש את היחד, אבל היא הרבה יותר נדירה מאשר הייתה במלחמת 12 הימים. קצת הרבה כמו שהיה עם הסגרים בקורונה – פתאום הרחוב שלנו היה עולם ומלואו. הגינה של השכן הייתה לג׳ונגל פראי. חגגנו כל יום ויום את הדברים הפשוטים והקרובים והזמינים לנו – משפחה, טבע, אהבה.
ולהרפות ולשחרר שליטה ממה שלא שלנו ועלינו, ולהעצים את השליטה שכן בידנו. אחרי כל הרי הפחד והחרדה, עת של משבר מזמנת בתוכה הזדמנויות להגברת אמונה וחיווט פנימי מחדש של הדברים המהותיים והיפים של חיינו.
ואנחנו מצאנו את עצמנו בבית יותר מתחבקים, צוחקים, משחקים, נוכחים. היום אשאל את הילדים שלי – מה היה לכם טוב ונעים בכל מה שעברנו יחד בשבועיים האחרונים? מה הייתם רוצים שנמשיך לעשות? ואנחנו ההורים נשתף גם את החוויות שלנו.
בתוך מצב החירום – היו לנו רווחים יקרים מזהב. חשוב שנהיה חכמים לקחת אותם איתנו ולא להשאיר אותם תחת הריסות התקופה. ואני יותר כותב, מנגן, יותר מתאמן בקרטה, יותר חולם, יותר חומל. אולי יותר חי?
אדם לא רגוע לא יכול להרגיע. לאיזון צריך רגעים של זמן. הדרך לאיזון איננה עוברת דרך מעברי חיים קיצוניים.
עכשיו נושם. לוקח עוד שאיפה מן הזמן.
