הבנות ולני כבר נרדמו, שירן יצאה עם חברה לראות את הסרט החדש ״שבע ברכות״, ואני זיפזפתי לי על עננים בין הקשת אל הרשת, כשהבית עטוף בשקט של פוסט-חגים. פתאום, רעש מכני אדיר הקפיץ אותי מהספה. מהחלון של הדלת ראיתי הבהובים משונים – אורות זהובים וסגולים שצבעו את קירות הסלון בגוונים שלא מהעולם הזה.

ניגשתי לפתוח את הדלת וכשפתחתי – ראיתי שנחתה לנו חללית ורודה ממש שם, במרפסת, עם אורות מהבהבים בזהב וסגול. לפתע דלת החללית נפתחה בסיס עדין, וממנה יצאה אישה חמושה בחיוך רחב, כזה שגורם לך להרגיש שאתה מכיר אותה שנים.

״היי, אני ויק, המחנכת של כיתה ג׳4… סליחה שהפרעתי לך בשעה כזאת! ממש מתנצלת! אוי! ואיך שהתרסקתי כאן במרפסת… מזל שלא עשיתי נזק של ממש…״

היא אמרה בעודה לוקחת לידיה את המטאטא שבמרפסת והחלה להבריש ולנקות את הריצפה במרץ. "אין, הבטחתי לעצמי שכל יום שלישי אני קמה מהספה, נפרדת קצת מהנטפליקס, יוצאת מאיזור הנוחות שלי – ויוצאת לחפש ולגלות כוכבים שעוד לא הייתי בהם! שנים יש דיבור אצלנו בכוכב על הכדור שלכם ועל תל אביב, והנה!! אתה גר ממש ליד פארק הירקון!! נחתתי נכון!״

אספרסו בלי סוכר (כי החיים כבר מתוקים)

הייתי המום. ניסיתי לחשוב על שאלה מדויקת, אבל היו לי יותר מדי שאלות מדויקות בראשי. למזלי היא המשיכה לדבר, בקצב של מישהי שרגילה לנהל כיתה של שלושים ילדים, גם אם הם מכוכב אחר.

״אני רואה מהחלון שבמטבח שלכם יש מכונה של נספרסו, אפשר לבקש אספרסו לפני שאמריא בחזרה?״ נדהם מהישירות והעוז (אולי חוצפה גלקטית?), ניגשתי להכין את הקפה. לא הזמנתי אותה פנימה, כי חששתי שתעיר את לני והבנות.

• ״כמה סוכר?״ שאלתי מהמטבח.
• ״לא, לא, בלי סוכר,״ היא חתמה. ״אנחנו כבר אלפי שנים נטולי סוכר בכוכב שלנו. גילינו שהחיים לא זקוקים להמתקה נוספת. הם מתוקים מספיק כפי שהם, אם רק יודעים להסתכל עליהם נכון.״

הגשתי לה את כוס האספרסו ושאלתי בתמיהה: ״אז רגע, אמרת שאת המחנכת של כיתה ג׳4 ?!״ היא לגמה וחייכה. ״וואוו! טעם ממש זהה לנספרסו שלנו בכוכב 'פסטל'. אני ממהרת כי מחר חוזרים לשגרה אחרי החגים!!!״

המרדף אחרי הנוסחה המושלמת

שאלתי אותה על החגים שלהם, והיא סיפרה על "חג הפרחים", שבו כל אחד מטפח ערוגה משלו ומלמד את השאר על היופי הייחודי שבה. ואז שאלתי את שאלת המיליון: ״תגידי, גם אצלכם בכוכב מתלוננים על מערכת החינוך?״

״אה, כבר אלפי שנים שלא,״ ענתה בפשטות, וגוללה בפניי את ההיסטוריה של כוכב פסטל:

1. שלב הכפייה: ניסינו להחליט בשביל הילדים – הייתה ביקורת אדירה.
2. שלב החופש המוחלט: נתנו להם לבחור הכל – הייתה ביקורת אדירה.
3. שלב הליבה והבחירה: ערבבנו בין חובה לרצון – הייתה ביקורת אדירה.
4. שלב הפרויקטים: עבדנו בקבוצות על חקר – ושוב, הייתה ביקורת אדירה.

המשל של ג'ים ותפוח האדמה הלוהט

״אז מה עשיתם?״ שאלתי, חסר סבלנות. ויק תיארה לי אסיפה גדולה שכינס ג'ים, מלך הכוכב. הוא הצית מדורה, שלף ממנה תפוח אדמה לוהט וזרק אותו להורה, שזרק אותו למורה, שזרק אותו לאמא – עד שכל הידיים היו אדומות וחבולות.

ג׳ים דפק את מקלו באדמה 3 פעמים ואמר:

״אנשים מדברים יותר מכל דבר אחר שהם יעשו. ואם ניתן להעביר ביקורת – הרי שזהו הגורמה של היצורים המדברים! אבל חינוך אינו תפוח אדמה לוהט. חינוך הוא הנחלת האהבה והמופת שבבריאה. הורים – חדלו מלבקר. מורים – חדלו מלהיות קורבנות. בואו נבחר בדרך של יחד.״

הם נכנסו לאוהל, בכו מהתרגשות, והחליטו על שינוי טרמינולוגי ששינה את פני הכוכב. הם מחקו את המושג ״חינוך״ מהלקסיקון.

ממורים ל"כוכבאים"

ויק ביקשה קצת שמן זית (כתית מעולה, של רמי לוי) כדי לתדלק את החללית. בזמן שתדלקה וליטפה את החתול שלי, שאלתי אותה מה הם החליטו שם באוהל.

״החלטנו להיות כוכבאים," היא חייכה. ״אנחנו לא מחנכים, אנחנו עסוקים בלראות בכל ׳הגלקסיה האישית׳ של כל ילד את הכוכבים שלו ושבו. עוזרים לילדים למצוא עוד ועוד כוכבים, וגם הילדים עוזרים לנו למצוא את שלנו.״

״וואוו. רגע רגע, ואיך נראה יום כזה אצלכם בבית הספר??״ שאלתי בהתרגשות אדירה.

״יו ממי!!! איזה סרט!!! איזה סרט!!!״ צעקה שירן כשסגרה את דלת הבית וחזרה מהקולנוע. האורות הסגולים והחללית הורודה נמוגו בבת אחת, ואני מצאתי את עצמי מתעורר על הספה, עם המילים של ויק מהדהדות לי בלב: אולי גם לנו הגיע הזמן להפסיק לזרוק תפוחי אדמה, ולהתחיל להיות כוכבאים.